איך זה יכול להיות שאני נמשכת למישהו שמפחיד אותי?
ואיך אדם שמפחיד אותי, מצליח לגרום לי להרגיש כל כך מוגנת בו זמנית?
ולמה אני אוהבת את זה..? לפחד ממה שתעשה לי, ומצד שני רוצה שתתעל לי בגוף ובחורים, עד שאהיה מותשת ואתחנן להפסקה.
בכל סיטואציה אחרת, אני שונאת להרגיש ילדה קטנה. אני שונאת להתכופף למה שמכתיבים לי אחרים, אני לא מסוגלת להתקפל כשאני מרגישה שנעשה לי אי צדק..
ורק בבדס"מ, מתסכל כמה שמדליק אותי להרגיש קטנה, חסרת אונים, בובה שאפשר להשתמש בה להגשים את פנטזיות שלך. לצלם לך משהו גם כשפחות מתחשק לי, להתנסות בחוויות פומביות שחשבתי שהחרדה שלי לעולם לא תתן לי לעשות, להראות ולספר לך דברים שאני לא מספרת לאחרים, להוציא מתוכי חיה שזקוקה למגע שלך, לציית לך גם כשמביך לי, להענש סתם כי התחשק לך.
אני אוהבת את הפחד הזה, לא לדעת מתי ואיך תפלוש לי ליום, מה תעשה בי, מה תגרום לי לעשות, איך תעשה ממני כל מה שהתעקשתי שאני לא, איזה צדדים תוציא ממני הפעם.
לקח לי זמן ללמוד שמותר לי לשחרר, שמותר לי לקבל ולתת יותר מאשר רק כאב, שמותר לי גם לחוות את הפנטזיות שלי.
רק כאן אני מצליחה להנות מהניגודים שבד"כ מפריעים לי בחיים הונילים, התחושות השליליות הופכות לחוויה אחרת. רק מולך המחסומים שלי מתפוררים, ואלו שלא? אל תוותר לי בקלות, תעזור לי לשבור..
🦊
