משהו חדש-ישן

התקפי חרדה, זה קורה לפעמים. לא תמיד ברור מה הטריגר, וגם כשכן, לא תמיד אפשר לעצור אותו.

העולם פשוט מרגיש שסוגר עליך, מועך ומוציא את האוויר מהחזה, השרירים ננעלים, לפעמים מתחילים לרעוד.. וזה כואב.

פעם הייתי נבהלת, התחושות כל כך פיזיות שהייתי בטוחה שאני חוטפת התקף לב, שהתייבשתי או שאני באמת עומדת למות בכל רגע. 

היום אני יודעת שלנסות להתנגד לזה רק מחמיר את המצב. לפעמים צריך פשוט לקבל את זה.. לשחרר עד כמה שאפשר ולתת לזה לצאת, לעבור. 

לפחות אחר כך מגיעה ההקלה, כמו להקיא או לבכות- יש בזה משהו משחרר בסוף, גם אם התהליך מזעזע את הגוף.

החיים לא מושלמים, צריך לשמוח בחלקנו, ואני שמחה שגם אם אין לי איך למנוע אותם, ההתקפים האלה כבר לא באמת מנהלים אותי, הם רק מטרד ברקע.

יש הרבה רעשי רקע מיותרים בחיים שלי, אבל זה בדיוק מה שהם ישארו. 🦊

גם אתה אף פעם לא ויתרת, גם כשסבלת הרבה יותר ממני, אז בטח שלי אין את הפריווילגיה.

 I miss you.. RIP. 💜