משהו חדש-ישן

יצאו לשדות

לבושות בלבן, כל בנות ישראל, לחפש חתן.

פיזזו, התערבבו, דיברו ונגעו.

זוגות מצחקקים מטיילים בין הירקות.

רק שניים נפרדים מהשאר,

מתרחקים מעיניים סקרניות,

הם מכרי עבר,

ורצים לעומק השדות.

היא רצה קדימה, זריזה כמו עכבר.

הוא מסתכל בחיוך, צועק לה " תתכופפי, זהירות!"

היא צוללת מבולבלת על היבול הקר.

הוא מעליה במבט מנוכר, מחליט מה לעשות.

איך לסמן את החצופה, שבורחת ממנו בלי בושה?

להפוך אותה לזונה שנועדה להיות?

להזכיר לה את מקומה בריצפה?

הפעם לא מספיקות הצלפות.. 

הוא קורע ממנה את השמלה,

כורך מהבד סביב צווארה,

חודר אליה מאחורה בחוזקה,

מחניק במשיכה את מחאתה,

מעגן את ידיה מאחורי גבה,

וממשיך לזיין בתנועה מהירה.

מסובב אותה אליו במשיכה חדה, 

נשאר נעוץ עמוק בישבנה.

מחזיק אותה בכוח פשוקה,

שתבין, אין איבר ששייך רק לה.

ממשיך לחדור בקצב, חושף לה את הדגדגן עם האצבעות,

עם היד השניה מנחית עליו מכות נמרצות.

והיא מתפתלת, לא יודעת אם לגמור או לבכות.

עובר לפטמות, צובט ומושך, מנער את גופה באלימות,

ניזון מתחינותיה לטיפת רחמנות.

לא נותן לה רגע של מנוחה, 

ומחזיר אותה למציאות בסטירה.

לוחש לה באוזן "מה את?",

"הזונה הקטנה שלך" עונה דומעת.

"אל תשכחי את זה, הכנתי לך שמלה חדשה.. עכשיו תחזרי אל הבנות, ואת הפרס תקבלי כשתהיי ילדה טובה."

הוא קם ומשאיר אותה שם עירומה, כאובה, אנוסה, רטובה, אך בעיקר רעבה לפעם הבאה..