תמיד הייתי "ילדה טובה".. לא הייתי עושה בעיות, הייתי עצמאית מגיל צעיר, תלמידה טובה+, מתנדבת בכל מקום, מטפלת בבע"ח ובאחים שלי..
מנגד- השקטה והמוזרה, שמתחברת לאלו שבקצוות, השונים, החנונים, הבריונים, הדחויים ואלו שלא מסוגלים לשבת עם כולם.. תמיד נמשכתי לאנשים לא שגרתיים. משהו בי תמיד הרגיש ככה כנראה.
למרות המשיכה לעולם הזה מגיל צעיר ולמרות הגילויים שלי על עצמי, בכל זאת הייתי תמימה לעומת בנות אחרות בשכבת הגיל שלי, לקח לי הרבה זמן להיפתח. ביישנות ותמימות הם סוג של אופי.
כשניסיתי להשתחרר ולהיות אני, לא קיבלתי הכלה מהסביבה שלי, נוצלתי, נפגעתי ונסגרתי.
נכנסתי למערכות יחסים לא טובות וקיבלתי אפילו אנטי לתקופה מכל עולם השליטה, לרמה שלא יכולתי להנות ממנו יותר- זה הגיע לרמת הסלידה. הרגשתי שאני צריכה להתנצל על מי שאני ועל מי שהייתי, וזו תחושה שהשתילו בי.. היא לא הגיעה מעצמי.
יכול להיות שזה למה זה מתחבר לי כל כך ל"צד האפל", פעם זה בכלל לא היה צד- זה היה חלק שלם ממני, ולא היה בו שום דבר אפל, רק אנשים לא נכונים.
יצאתי משם והיה לי זמן להחלים, אנשים משתנים, אני משתנה, מי ומה שהיו נכונים לי פעם לא בהכרח יהיו נכונים לי היום, ומי יודע מה יתאים לי בעתיד? הדיסוננס הזה ממילא מתחיל להתאחות.
היום אני בוחרת את מי שמוביל אותי, לא נותנת ליקום לבחור לי מעצמו בלבד.. ואם אני מצליחה לצאת מאזורי הנוחות שלי ועדיין להרגיש בטוחה, להרגיש עצמי, כנראה שכרגע אני בוחרת נכון.
היום אני יודעת שאני עדיין אותה ילדה טובה, גם אם קצת (הרבה) סוטה. 🦊
המשך יום מקסים 💜
