מודה שגם בתור ילדה לא הייתי תמימה במיוחד, זה נבע מסקרנות יתר.. אני יודעת שכבר מגילאים צעירים מאוד היו לי פטישים כאלה ואחרים, בין אם לכלובים, לקיבוע הגוף, לשלשלאות ברזל.. ובין אם למשחקים עם "עונשים".
בתוך כל חוסר התמימות הזו עדיין היינו מאוד תמימים. אין לי מושג איך ולמה, אני זוכרת שמרבית שכבת הגיל שלי נחשפו בגיל מאוד צעיר לשירים עם מילים בוטות ומסרים מיניים שהבנו, אבל לא הפנמנו.. שצחקנו מהם, אבל לא הכלנו את המשמעות שלהם.
לא הבנו את הסיפור שהיה סביב בריטני ספירס, כולן העריצו אותה. לא הבנו את המילים של השירים השחורים שהיינו שמים בבר-בת מצווה ורוקדים אליהם בזמן שהזמר שר על כמה בא לו שתרדי לו.
אפילו אלו שנעשו כפארודיה, זה השיר שהכיר לי את המילה סאדו מאזו בפעם הראשונה וגרם לי לחפש בגוגל ולהגיע בזמנו לאתר הכלוב..
אחריו אני מרגישה שאני ספציפית הייתי כבר הרבה פחות תמימה, אולי כי הרגשתי שמצאתי את המקום שלי באמת. נכון, חברים שלי צוחקים על הנושא, בעיקר במבוכה, אבל לי היה כמו סוד אפל של משיכה.
פעם ילדים יכלו לעשות שטויות כאלה באינטרנט מבלי שזה יהפוך לסיפור גדול.. ובטח בלי שיטענו שהפכנו ילדים לאובייקט מין.
והדור שגדל על שטויות האלה, היה הרבה יותר תמים מהדור שמרגיש לי שגדל כאן היום.. אני מרגישה תמימה מהם! אני רואה שמגנים עליהם בכל צורה אפשרית מתכנים כאלה, בין אם במילים לשירים או בבדיחות בטלוויזיה ושליטה באתרים ובתכנים שהם יכולים לגשת אליהם באינטרנט.. אז למה זה ככה?
אולי דווקא בגלל זה?
ואולי זו סתם אני שמזדקנת 😅 ושכחתי מה זה להיות בת 14..