משהו חדש-ישן

״אתה לא ג׳נטלמן!״ היא מסננת לעברו בארסיות וחושקת שיניים בכאב. ידה השמאלית מכופפת בתנוחה לא טבעית מאחורי גבה, רועדת ממאמץ להשתחרר.
הוא שותק, פניו מעוותות בריכוז המהול בכעס קל, אם לא היה ממוקם מאחורי גבה וידה לא הייתה משלחת בה זרמים של כאב, אולי עוד הייתה צוחקת מהבעתו. הוא מרפה מידה המכופפת ומיד לוכד בכוח את מפרק ידה הימנית, היא נאבקת להשתחרר מאחיזתו ולא שמה ליבה לידו הימנית שכבר נשלחה אל צווארה, ממענת להעתיק ממנה את נשימתה.
״מספיק!״, היא זועקת שניה לפני שאצבעותיו סוגרות על גרונה, מכה אותו נמרצות שוב ושוב לשווא, מחפשת מעט אוויר.
הוא מצמיד אותה אל הקיר בפתאומיות, מאבד לרגע את הריכוז. היא מנצלת את ההפוגה הקצרה, והתרופפות אחיזתו, על מנת לחמוק מידיו בהתפתלויות זריזות וגמישות.
מעסה קלות את צווארה, נושמת לרווחה, אך לא לזמן רב. הוא לא משתהה, דולק מיד בעקבותיה ועובר בקלות את השולחנות והכסאות שהציבה בדרכו בניסיון לעכב אותו.
החדר קטן, אין לאן לברוח, מהר מאוד היא מוצאת את עצמה לכודה בינו לבין אחד השולחנות, מפרקי ידיה מקובעים היטב בכפותיו. ״תפסיק! בבקשה, אני רצינית!״, הוא מתעלם מתחינותיה ובתנועת דחיפה קלה משטח אותה על השולחן, ידיה נמתחות מעל ראשה, הוא מצמיד אותן יחדיו ומרתק אותן אל השולחן ביד אחת, ידו השניה נשלחת אל מותניה...

הוא מדגדג אותה במרץ, צחוק מייבב נפלט מפיה בשעה שהיא מתפתלת בפראות תחת אחיזתו, מבקשת להשתחרר.
הצלצול הגואל, ההפסקה נגמרה, המורה בדרך לכיתה. הם מתיישבים במקומותיהם כאילו לא קרה דבר, ואיתם שבים לכסאותיהם שאר תלמידי הכיתה שצפו בדממה בכל שהתרחש.