המסע אל הנשלטות

אתמול, בהיסח דעת

התכוונתי למחוק תמונה

מחקתי את כל האלבום. 

אלבום תמונות שצברתי כאן ב3 שנים האחרונות. 

כתבתי לכלובי בבקשה לבדוק אפשרות לשחזר את האלבום. אמתין קצת. 

אבל אם לא היסטוריה בדסמית הלכה לעולמה. 

עכשיו רק צריך לנסות ולחפש את התמונות ולהעלות מחדש. 

:(

היא עומדת שם. לעיתים צוחקת בהנאה מהסבל שלנו. לפעמים מתמוגגת על היכולת שלה לגרום לנו כאב או, פשוט, להגיד ולהנחות - ואנחנו נבצע. 

כשהיא איתי אני עוצם עיניים, רוצה להרגיש אותה מתקרבת, לפעמים נוגעת, בעיקר אחרי גרימת כאב. והמגע הזה, אחרי הכאב, שלה, של ידה הבטוחה בעצמה כל כך. נותנת לי לטעום טעם של חיים שיכולים להיות מלאי ריגוש איתה. 

אני רואה אותה ואותו מתנשקים, כשאני עומד כך לידם. מקנא כל כך שאני לא יכול לקבל אותה במלואה, מקנא גם בו. והנה, הוא נענש, היא מתקרבת אלי לנשק, והיא עומדת מולי ואני נרגש כל כך. הברק בעיניים, האש, הנקמנות הקטנה בו, איתי. ואחר כך זה ממשיך, לרגע אנחנו שנינו נוגעים בה, מלטפים, והיא מתמוגגת ברגע קסום בו לא היה כאב אלא מגע ונגיעה ומשיכה. אבל היא, שולטת גם ברגע הזה, מבינה אולי שמשהו קורה שלא תוכנן ומפליאה להפסיק ולחזור לסשן. 

ולפעמים היא מתלהבת, כמו ילדה שראתה ציור יפה או סרט מצוייר, אבל למראה פסים על ישבני. מחמיאה, נוגעת שם, גורמת לי להרגיש שיש הערכה רבה לנכונות שלי להיות שלה. היא יודעת לפרגן וזה מרגש אותי שאני לא סתם שם. שנבחרתי על ידה ולי אין אלא להודות לה על כך. 

בסוף להרגיש רגשות כל כך מעורבים כלפיה: משיכה עם פחד, תשוקה וכניעה, ובסוף גם הבנת מקומי בקשר יחד עם העובדה שלהפגש הרבה זה לא אפשרי מושיבים אותי בסוף היום בביתי עם ציפיה לפעם הבאה שנפגש. (והיא תהיה ממש עוד כמה ימים). 

טוב, קיבלתי גם משימה ואני הולך לבצעה. 

תודה לך גברתי

להיות משוייך. לבוא לסשן אל הגברת, גבירה רומנטית. 

לבוא כנשלט שמטרתו הוא כלי, צעצוע, אביזר בידי גבירתו. 

למחוק כל רצון, בקשה, העדפה. להיות שם, יחד עם משוייך נוסף, כדי לשרת ולשמח את גבירתו. 

המחשבה על הסשן מתחילה יום קודם. הפחד מתחיל לחלחל. מה יהיה הערב. 

בנסיעה לשם, הפחד הופך להתרגשות גדולה, הלב דופק בחוזקה, האם אצליח לעמוד בציפיות. 

אני נכנס, קצת מאחר, והם כבר התארגנו. כל האביזרים במקומם, כל סוגי השוטים, המקלות וכל מה שניתן להצליף בו. 

ועל המיטה, מעטפה ורודה. כמה דקות וגם יש פתרון. הם קנו לי מתנה ליום הולדת. הבאט-פלאג הראשון שלי. איזו התחשבות. 

וכאן מתחילים. 

בהתחלה זה הוא. אני שומע את הלמות השוט, את השתנקותו מכאב. אני רואה אותו זז, מהכאב ומצד שני מתענג. 

ואז אני, ידי קשורות למעלה. עוצם עיניים. מכה, ועד אחת, מקל, שוט ועוד משהו, קטן אך כואב במיוחד. הכאב, והעונג, הכאב, ועצימת העיניים, הכאב והידיים הקשורות למעלה. 

ואז אני פותח את עיני, הגברת והוא מסתכלים על ישבני בקריאות התפאלות. אני רואה את הפסים האדומים והכחולים. איזה יופי. איזו יצירת אומנות. אנחנו עומדים שנינו, ישבן אל ישבן ומצטלמים למזכרת. 

בהמשך עוד מגוון כאבים עלי, ועליו. רק לעיתים רחוקות גם מגע, איתה, בכל זאת אני משוייך לשירותה. אבל כשיש נגיעה כזו, יחד עם הכאב שעובר בגוף, הרטט רק מתגבר אבל לא - אסור. צריך מיד להפסיק ולהמשיך לספוג ולקבל את הגברת. 

בסוף הסשן אני רואה אותה שולטת בגמירה שלו. זהו שלב שאני עוד כל כך רחוק ממנו. אני רק נפעם מהיכולת הזו. 

בסוף הערב, עם הקושי לשבת, נפרדתי מהם. הפסים בישבן נעלמו די מהר, גם הכאבים במפסעה. יש לה עוד תכניות לגבי. אין לי אלא לחכות. 

אז קיבלתי משימה לתאר בבלוג מה עבר עלי בסשן האחרון שהיה אך לפני יומיים. 

אבל אני לא יתחיל לתאר דבר מבלי לכתוב כמה מילים על כניסתי לעולם המופלא של הBDSM. 

הכל התחיל כשהייתי ילד. ילד. לא, לא התנסתי אז ביחסי שליטה או ביחסים כלשהם. 

ליד הבית בו גרתי היה פרדס (כמו הפרסומת של פריגת). הפרדס היה סבוך ורק מידי פעם היינו, חבורה של ילדים, עוברים בפרדס, במהרה ומתוך התרגשות ויוצאים ממנו במהרה. 

באמצע הפרדס היה מבנה. שמועות רבות היו על מי משתמש במבנה - רוצחים, פושעים, רוחות. ואני, כילד, שגם כך חשב לפעמים להעלם מהעולם, הייתי עובר לפעמים ליד המבנה ומדמיין כיצד חוטפים אותי, קושרים אותי ומתעללים בי שם. היה בזה משהו מסעיר, מעורר דמיון. טוב. זה לא קרה. 

לימים התמסדתי, הייתי כזה ילד טוב שגם התחתנתי. 20 שנה. זה בעצם להיות ביחסי שליטה רק בלי מילת בטחון. ועם השנים נרדם היצר, החלומות, הפנטזיות. רק קו ארוך ודמיוני של צפצוף המוניטור בחדרו של החולה בטיפול הנמרץ, צפצוף שמעיד על מותו המצער. 

והנה הגעתי לשנתי ה40. ומשהו בי התעורר. 10 שנים קודם, אולי יותר, שמעתי מחברה טובה על הדאנג'ן. פעם גם באתי לבקר שם, כך, בהחבא. ולחזור מהר לתרדמת. ובגיל 40 משהו קרה, כמו הנס שאריק שרון לא זכה לו, אני התחלתי להתעורר מתרדמתי. עבר עוד קצת זמן והתגרשתי. אושר שקשה לתארו. שבוע או שבועיים לאחר מכן חזרתי אל הדאנג'ן הפעם כמי שלא צריך להתחבא. 

אפילו לכמה חברות טובות סיפרתי, יצאתי מהמגרה (טוב, רק לכמה בודדים, אני עוד לא רואה את עצמי מספר בעבודה). 

אפילו פגשתי אדון שהפליא בי את כל סוגי העינויים, השליטה, הקשירות, הפסקות הנשימה, האביזרים והחניטה המופלאה מכל. 

לוותר על השליטה, להיות נתון לגמרי לחסדו של האחר, לוותר על כל אפשרות להגיד מה אתה רוצה או בוחר. זו בעיני השליטה הגדולה ביותר. 

טוב, אני מסיים עכשיו, בכל זאת זה הרבה יותר מהסטטוסים שאני כותב בפייסבוק. ועדיין עלי למלא את מה שהתבקשתי ע"י גברתי - אז בימים הקרובים ממש.