אז קיבלתי משימה לתאר בבלוג מה עבר עלי בסשן האחרון שהיה אך לפני יומיים.
אבל אני לא יתחיל לתאר דבר מבלי לכתוב כמה מילים על כניסתי לעולם המופלא של הBDSM.
הכל התחיל כשהייתי ילד. ילד. לא, לא התנסתי אז ביחסי שליטה או ביחסים כלשהם.
ליד הבית בו גרתי היה פרדס (כמו הפרסומת של פריגת). הפרדס היה סבוך ורק מידי פעם היינו, חבורה של ילדים, עוברים בפרדס, במהרה ומתוך התרגשות ויוצאים ממנו במהרה.
באמצע הפרדס היה מבנה. שמועות רבות היו על מי משתמש במבנה - רוצחים, פושעים, רוחות. ואני, כילד, שגם כך חשב לפעמים להעלם מהעולם, הייתי עובר לפעמים ליד המבנה ומדמיין כיצד חוטפים אותי, קושרים אותי ומתעללים בי שם. היה בזה משהו מסעיר, מעורר דמיון. טוב. זה לא קרה.
לימים התמסדתי, הייתי כזה ילד טוב שגם התחתנתי. 20 שנה. זה בעצם להיות ביחסי שליטה רק בלי מילת בטחון. ועם השנים נרדם היצר, החלומות, הפנטזיות. רק קו ארוך ודמיוני של צפצוף המוניטור בחדרו של החולה בטיפול הנמרץ, צפצוף שמעיד על מותו המצער.
והנה הגעתי לשנתי ה40. ומשהו בי התעורר. 10 שנים קודם, אולי יותר, שמעתי מחברה טובה על הדאנג'ן. פעם גם באתי לבקר שם, כך, בהחבא. ולחזור מהר לתרדמת. ובגיל 40 משהו קרה, כמו הנס שאריק שרון לא זכה לו, אני התחלתי להתעורר מתרדמתי. עבר עוד קצת זמן והתגרשתי. אושר שקשה לתארו. שבוע או שבועיים לאחר מכן חזרתי אל הדאנג'ן הפעם כמי שלא צריך להתחבא.
אפילו לכמה חברות טובות סיפרתי, יצאתי מהמגרה (טוב, רק לכמה בודדים, אני עוד לא רואה את עצמי מספר בעבודה).
אפילו פגשתי אדון שהפליא בי את כל סוגי העינויים, השליטה, הקשירות, הפסקות הנשימה, האביזרים והחניטה המופלאה מכל.
לוותר על השליטה, להיות נתון לגמרי לחסדו של האחר, לוותר על כל אפשרות להגיד מה אתה רוצה או בוחר. זו בעיני השליטה הגדולה ביותר.
טוב, אני מסיים עכשיו, בכל זאת זה הרבה יותר מהסטטוסים שאני כותב בפייסבוק. ועדיין עלי למלא את מה שהתבקשתי ע"י גברתי - אז בימים הקרובים ממש.