היא עומדת שם. לעיתים צוחקת בהנאה מהסבל שלנו. לפעמים מתמוגגת על היכולת שלה לגרום לנו כאב או, פשוט, להגיד ולהנחות - ואנחנו נבצע.
כשהיא איתי אני עוצם עיניים, רוצה להרגיש אותה מתקרבת, לפעמים נוגעת, בעיקר אחרי גרימת כאב. והמגע הזה, אחרי הכאב, שלה, של ידה הבטוחה בעצמה כל כך. נותנת לי לטעום טעם של חיים שיכולים להיות מלאי ריגוש איתה.
אני רואה אותה ואותו מתנשקים, כשאני עומד כך לידם. מקנא כל כך שאני לא יכול לקבל אותה במלואה, מקנא גם בו. והנה, הוא נענש, היא מתקרבת אלי לנשק, והיא עומדת מולי ואני נרגש כל כך. הברק בעיניים, האש, הנקמנות הקטנה בו, איתי. ואחר כך זה ממשיך, לרגע אנחנו שנינו נוגעים בה, מלטפים, והיא מתמוגגת ברגע קסום בו לא היה כאב אלא מגע ונגיעה ומשיכה. אבל היא, שולטת גם ברגע הזה, מבינה אולי שמשהו קורה שלא תוכנן ומפליאה להפסיק ולחזור לסשן.
ולפעמים היא מתלהבת, כמו ילדה שראתה ציור יפה או סרט מצוייר, אבל למראה פסים על ישבני. מחמיאה, נוגעת שם, גורמת לי להרגיש שיש הערכה רבה לנכונות שלי להיות שלה. היא יודעת לפרגן וזה מרגש אותי שאני לא סתם שם. שנבחרתי על ידה ולי אין אלא להודות לה על כך.
בסוף להרגיש רגשות כל כך מעורבים כלפיה: משיכה עם פחד, תשוקה וכניעה, ובסוף גם הבנת מקומי בקשר יחד עם העובדה שלהפגש הרבה זה לא אפשרי מושיבים אותי בסוף היום בביתי עם ציפיה לפעם הבאה שנפגש. (והיא תהיה ממש עוד כמה ימים).
טוב, קיבלתי גם משימה ואני הולך לבצעה.
תודה לך גברתי