אני אוהבת איך שהוא גומר אותי, סופית. משתמש בי עד שלא נשאר ממני כלום חוץ מנוזלים שמטפטפים סימולטנית מהעיניים והאף והפה וכשהוא בודק עם הרגל שלו - אז מתברר שגם בין הרגליים. המילים שלו מטפטפות לי לתוך השכל וזולגות לי מהכוס. הקוקו שלי מתפקד כמו ידית הילוכים הלילה, וגם הפסיביות הזאת מחלחלת לתוכי כמו המילים שסוחטות לי את הבטן. הפרקט תחתיי רטוב מכל-מיני-שלי, מיובשת, מרימה ראש ושואלת "אתה רוצה יין?", בכלל באתי לשאול אם מותר לי יין. אבל איפשהו בין המוח החלול לפה הפעור שלי הבנתי שאם אני צמאה הוא בטח גם צמא ובניגוד אליי - הוא חשוב. וואלה רצה. יש.
הוא גומר לי גם את הנשמה. אני מוחמאת מזה שהוא מוריד אותי נמוך, מניח שהבטחון שלי כזה גבוה שהנמכות מגרות אותי. אני אוהבת את עצמי יותר טוב אחריו, אבל בדרך לשם הוא כותש אותי. מוחק אותי כמו שהקוף במלך האריות מוחק את סימבה הגור מהעץ, בכאפה. כמו במשחק הילדים ההוא הוא מושך בדיוק את הלבנים הנכונות במגדל שממוטטות אותי בשניה. אני שונאת להפסיד, אבל ממש אוהבת שהוא מנצח. לא מושפלת, שפוטה.
בסוף כשהוא קורס על המיטה ואני על השטיח, עם הראש על הירך שלו, הוא מלטף ומנשק את שיערי, שואל שאלות, מקבל תשובות בלי שום התנגדות, חיכוך, מחסום. "אני מפחדת שאני לא מספיק חזקה להשפלות האלה". אני בוערת כבר, ואז הוא נמס לתוכי, מקרר, מחבר בחזרה, מאחה.
אני אוהבת שהוא גומר את הכל בהכל שלי; כל פעם הוא הופך אותי לפיניקס.
תודה
