כשהייתי בת 19, בתזמון מדהים כמו שתמיד יש לחיים, היה לי גידול בחזה. במזל הרגלתי את עצמי למשמש את הציצים שלי מדי פעם עוד אז. באמצע קורס קצינים, באמצע העלומים, באמצע הללמוד מי את ומה זה אישה - הרגשתי גוש בחזה מצד ימין למעלה. אני לא בטוחה שגם כ"כ הרבה שנים אח"כ אני יודעת להבין עד הסוף את הסלידה והריחוק שהרגשתי מהגוף שלי. כאילו הוא בגד בי על אמת. עברתי מתחת לסכין כמה חודשים אח"כ ובזה למזלי הרב זה נגמר, עם צלקת קטנה על החזה שלי, ועוד אחת על הלב.
זה היה קשה אחרי - גם לזכור למשמש מדי פעם, וגם כמובן הפחד שתמצאי משהו (במקרה שלי הפחד שתמצאי משהו - שוב). ההבנה ש'פעם בוגד תמיד בוגד' אם נחזור לדימוי מקודם, וכל פעם שבדקתי הרגשתי כאילו אני מכניסה את החתול של שרדינגר בחזרה לקופסא עכשיו, ולכי תדעי אם הוא יחיה או ימות.
כדי להתפייס איתי אימצתי טקס קטן ומטופש - נישקתי את הציצים שלי אחרי. בשכיבה, בישיבה, בעמידה, במקלחת, על הספה, אחרי אימון, לפני יוגה, אפילו באמצע פיפי - ממשמשת את עצמי בסתם רגעים של חול. חופנת את השדיים שלי ואז מנשקת אם אני מגיעה והתנוחה מאפשרת, או מנשקת את הידיים שלי ואז מניחה אותן על החזה. בהתחלה זה הצחיק אותי, ממש. בת 20, שחיפשה כלים לשבור את הקרח עם עצמה ולגעת בציצים של עצמה. האשטג סקנד בייס?
אבל זה עזר. מה זה עזר, אני בת 33 ועדיין עושה את זה - ממששת ואז מנשקת (היום לפעמים זה אולי רק 'מואה' עם השפתיים). מתפייסת עם הגוף שלי, עדיין, לומדת לאהוב אותו בטוב ברע בבריאות בחולי.
אז תבדקי את עצמך, ותנשקי את עצמך. זה לא פחות חשוב.
