בזאת תמה מערכת היחסים הבדס"מית הארוכה ביותר, והרעילה ביותר, שלי. 6 שנים של פעמים ראשונות, של מלחמות ומניפולציות, של אהבה ודאגה, ושל עוד כמה פעמים ראשונות. כ"כ הרבה.
אהבתי אבל זה אף פעם לא היה מספיק, הייתי סוכנת חופשיה עם עוגן - שהוא גם עקב האכילס שלה. התקרבתי והקרבתי ושוחררתי וחוזרתי וחזרתי ושוב ושוב. אבל הסטטוס קוו לא תפס, תמיד הנרקסיסט חסר הבטחון שבו ניצח אותו. כבוד אף פעם לא היה דבר סטטי, תמיד הייתי בפעולה להרוויח אותו, תמיד הופיע קושי, כעס, האשמה, התקרבנות, פגיעות, מחסור, מתח - ותמיד הגיעה התפייסות והתפרקות. ואז התרפקות, והתפרקות שוב והתרפקות והתפרקות.. התעייפתי.
מתוך העייפות הגיע הרצון לזקק ולדייק. לבדוק איך אני יכולה להוציא פחות אנרגיה. ופתאום הבנתי שזו לא אני. לא יכול להיות הרי שכל פעם זו אני. וגם רגע, לא יכול להיות ששולט וחבר שאוהב אותי, ומכיר אותי כ"כ הרבה זמן, היה מדבר אליי לא יפה. גם לא ברגעים של כעס. חבר טוב, שולט טוב, לא היה מערים עליי קשיים. לאהוב אותו פשוט לא הספיק לו. אז כיביתי את האור, ואני מקווה שהפעם הצלילות הזו תישאר. אולי זה שאני כותבת את זה פה ממש בזמן אמת יעגן אותי לזה. אולי הוא אפילו יקרא את זה. האמת? מפחיד ומשחרר באותה נשימה.
תנשמי, באמת.
זה כאילו אני צריכה שמישהו יזכיר לי. אני לא מבינה איך לא כולם רואים, איך, שיש לי חור בוער ענק בחזה. בנתיים אני מרוקנת ורצוצה מאחורי חיוך, מחכה כבר להחלים.
זה לא שמח - אבל זה טוב, זה לא רע - אבל זה עצוב. ואם אני חושבת על זה, אולי אני מעדיפה להיות טובה ועצובה מאשר רעה ושמחה. אולי זה כל ההבדל. אולי באתי כזו, ואני הולכת אחרת.
פרסם
