אני זוכרת עד היום את התקפי החרדה הראשונים שלי.
הראשון היה אחרי ריב אימים עם אמא שלי, באמת חשבתי שזה התקף לב. אני זוכרת שפתחתי את החלון ונשענתי קדימה, הוצאתי בערך חצי גוף. ניסיתי כל כך לנשום אוויר אבל הריאות שלי הרגישו מחוררות. רציתי לנשום את העולם בלעתי אוויר ובלעתי ובמקום שהדופק ירד הדמעות עלו. השולט שלי בזמנו הבהיר לי מאוד חד שאני לא עומדת למות. העברתי סופ"ש שלם בתנוחת עובר על הספה שלו עם הראש עליו, מותשת. כל הסופשבוע התקפי החרדה באו בלי להפסיק, בגלים ענקיים ומפחידים ששרפו והטביעו אותי בו זמנית.
השני, לא ידעתי בזמנו, יהיה הסוף של החיים הישנים שלי.
ניסיתי משהו בעבודה שמאוד מאוד רציתי להיות טובה בו, מנהלת הקריאייטיב התותחית שהערצתי ושעבדה מולי בפרויקט הייתה אדם... מחוספס. בלשון המעטה. היא נכנסה למשרד שלי ונבחה עליי שזה גרוע ומה זה החרא הזה. בום. ברגע שסיימתי את הגרסה השניה ושלחתי לה - העור שלי התחיל לזחול, לסמור מכפור. כאילו נפתח הפריזר של הנשמה שלי והקפיא אותי מבפנים במכה.
מה שאירוני זה שהיא ממש חיבבה אותי, עד אז וגם מאז. שנים אחרי שהפסקנו לעבוד באותו משרד היא הייתה ממליצה עליי לפרויקטים, מציעה לי להצטרף למיזמים.. אבל בראש שלי זה כבר לא שינה כלום, ממה שחשבתי שהוא הרושם שלה עליי.
כל החיים הייתי מוקפת באנשים. חבורות שלמות ונפרדות וטובות של אנשים. תמיד הייתי בבר עם חברות, תמיד הייתי בים, תמיד הייתי במסיבות תמיד עשיתי קוק תמיד יצאתי לדייטים והייתי עצמאית, טורפת, בתנועה. תמיד היו אצלי אנשים תמיד היו לי כמה תכניות לאותו הערב. או הבוקר. אבל אחרי ההתקף השני החרדה מהחרדה נהייתה כל כך חזקה שהם התחילו פשוט לקרות מעצמם, רק מעוצמת הפחד מחרדה, והפחד שיראו אותי ככה.
בכל מקום, בכל זמן, כל הזמן. ובגלל שלא הייתי מהסוג שיושב בבית נאבקתי בהם. עד שלא יכולתי יותר. השיא היה במסיבת טבע בזריחה. איך שירד האמדי - עלה לי התקף חרדה. הוא המשיך כל הדרך הביתה והיום למחרת. אח"כ פשוט נכביתי. הפסקתי לעבוד, הפסקתי לאכול, הפסקתי לדבר, רק בכיתי וניסיתי לנשום.
אחרי 20 קילו שאיבדתי, פרוזאק וטיפול פסיכולוגי דברים נרגעו. אבל נשאר רק שקט. אני אומרת "אבל" כאילו שקט זה רע. זה לא. אבל זה הרגיש ככה אז, הייתי רגילה לחיים מחרישי אוזניים ופתאום נהייתי יצור פגיע, חשוף, רגיש. לא ידעתי איך לשאת את עצמי ככה בעולם, אני עדיין לא תמיד יודעת, כשהליבה כל כך קרובה לפני השטח עכשיו.
מאז כל דבר ומקום נהיה נגוע בפחד מחרדה - אז הפסקתי עם הכל. הפסקתי לצאת לברים, לדייטים, לא הלכתי לארוחות שישי, הפסקתי ללכת למסיבות, ראיונות.. כל התקף חרדה פומבי כזה בחוף הים, במסיבת רווקות של הבסטי או במסעדה, דפק עוד מסמר בארון של הרצון שלי פשוט להיות. ככה לאט כל מקום שכבר חטפתי בו התקף חרדה היה שרוף. הפחד גבר על הכל. אולי עדיין, לפעמים. פתאום אני אומרת כן ל-1 מ-100 הצעות, לפעמים ל-0 עגול. כי זה פשוט לא שווה את החרדה כל היום לפני שאני יוצאת מהבית - וזה בהחלט מה שהיה קורה.
בהתחלה זה הרגיש כמו כלא (כן, אולי עדיין). אבל בשנה האחרונה התחלתי להבין כמה החרדה שירתה אותי.
אם פעם הייתי מנשנשת קשרים אנושיים ואינטראקציות חברתיות מתוך הרגל, אולי מתוך חוסר שקט, או בטחון, או שעמום קיומי - היום אני בונקר. הדברים היחידים שמוציאים אותי ממנו צריכים להיות מאוד, מאוד מפתים בעיני. היום אני בררנית. שוקלת חרדה מול רצון. זה צריך להיות שווה את זה. כמה היא כפתה עליי להכיר את עצמי. להכיר באמת, להבין מה נעים לי - חוץ מזה שמרוצים ממני - כי זה תמיד תלוי במישהו אחר ולא בי.
נכון אומרים שיש איזה גיל שילדים לומדים להגיד לא, ואז זה הדבר היחיד שהם עונים לאיזו תקופה? אז למדתי להגיד "לא" בגיל 36. למדתי לפעמים אפילו לא לענות בכלל.. אם יש לי מעט אוויר אז אני בוחרת לנשום אותו בסיטואציות שבהן אני מקבלת אוויר בחזרה. שום דבר פחות מזה לא שווה את העינוי. כן, זה אומר שכל ההתחלות שלי כואבות. אבל זה גם אומר שהן מדויקות יותר. נעימות באמת, מעניינות באמת, שקופות עד העצם.. כל דבר פחות מזה מזניק את החרדה שלי לעמדות קרב.
היום החרדה היא כמו גלאי מתכות של האותנטיות שלי. כשהיא מרגישה שאני מתרחקת מעצמי, שאני עושה משהו שאני לא באמת רוצה, שאני מתרצה ומרצה מישהו אחר או כשאני מקבלת החלטות מתוך "איך זה יראה?" - היא מתנגדת. בכוח. ולמוח שלי יש ארגזים של כוח עליי זה באמת, לא כוחות.
היום אני יכולה להגיד שכל מה ומי שנכנס לחיים שלי בחרתי. ויש לי טעם טוב רצח. היום כל מה שיש לי הוא באמת שלי. זה העולם שלי, למרות שזה לא תמיד מרגיש, עדיין. לתפוס בו מקום בצורה נייחת זה משהו שהיה זר לי. התרגלתי להיות צוענייה שבאה והולכת ולא משאירה עקבות. היום אני אצלי. כל הזמן. היום אני שלי לשפר אבל גם לאהוב ולגדל כמו ילדה. היום הנשמה שלי היא לא מחסן יותר. היום אני אוצרת של דברים מופלאים בלבד. היום ההמולה לא מרגיעה אותי - אלא המיקוד במשהו ששווה התעמקות, שאני יכולה ללכת בו לאיבוד שוב ושוב כל פעם בדרך אחרת.
לא יודעת אם הייתי מרשה לעצמי להפוך לבחורה הזאת אלמלא החרדה. כ"כ לא קולית (החרדה שלי פה שואלת: בעיני מי בדיוק?), מהוססת. בודדה.. אבל אם אני לא מסתכלת על זה מהחוץ אלא מבפנים - אני מרגישה כאילו מצאתי את גן עדן. והוא שקט, וקטן וכל דבר בו הוא אלוהי. ומה שגורם לי לדפיקות לב מלחץ ולא מהתרגשות, אני בוחרת שישאר בחוץ
הפכתי מאסירה בחרדה לאסירת תודה עליה. היא התיקון שלי, התחלה מחדש. היא מכאיבה לי כי היא שומרת עליי, ואני לא הצלחתי לשמוע בשום דרך אחרת.
הפסיכולוגית (השניה) שלי הכירה לי את השיר למטה. אני באמת חוזרת אליו בחורפים של הנפש, בעונות נדידה.
-
החיים שיש לך/ יונה וולך
הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ.
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה