לפעמים מצפים מאנשים עם עולם פנימי עשיר להיות מאוד וורבליים עם החיבה שלהם. אבל זו לא שפת האהבה שלי, אני רוב הזמן איפשהו בין פסיכולוגית לחכמולוגית.
אבל יש משהו בעיניים שלו, שאני מסתכלת עליהן מלמטה בין אם אני על עקבים או ברכיים, שמרכך אותי. אז אני מחמיאה לו, בדרכים לא דרכים שלי. היד שלי מרפרפת על שלו, כל תשומת הלב שלי מופנית אליו כשהוא במחיצתי, אני גונחת לתוך השפתיים שלו כשהנשיקות שלו מפשיטות אותי מהגנות.
ומשהו בדרך שהוא מחמיא לי, איך שהוא שומר את המחמאות הכי טהורות שלו לרגע שהוא מורח את הרוק שלו על הפנים מוכתמות המסקרה שלי לפני שאני גומרת. קורא לי נסיכה דווקא ברגעים שהיד שלו על הגרון שלי, יש משו בזה. יש משהו בזה שהוא (מ)עריץ, קורא לי אלה אחרי ההצלפה הראשונה, או האחרונה מהפלוגר או החגורה או המסרק שנשבר ז"ל. יש משו בקולר שנעול על הנשמה שלי חזק, ביד מאגרפת את השיער ומקמרת אותי עוד קצת, כשהשנייה על הדגדגן שלי וה'ילדה טובה שלי' שלו, נושף לי בעורף, רודף אותי.
יש משו בזה, שבזכותו הסקס, והסשן - הכל מרגיש כמו אפטר קר עוד לפני האפטר קר. העונג שלי הוא סם והוא הופך אותי למכורה, נרקומנית למעבדה שהוא פתח לי במוח. גם כשזה יוקד, כואב וממכר, הוא מחבק כמו ברזל ברגעים שאני דוחה את עצמי.
כמו בעסקים ככה גם בקשרים אנושיים. יש מחיר מול תוצאה, זה כל מה שזה.
המחיר של להיפתח זה להיפגע, בין היתר. המחיר של לחפש אהבה זה שרובם ממש לא יתאימו לך, או את לא להם. אבל בינתיים את שם, נושמת ורושמת כל דחיה או רמז לה. מכל צד. וזה הרי הכל דחיות, עד שזה זה. לא רוצה. זאת מחשבה ממש ילדית אבל זה מה שעולה לי וזה כמו משבש תדרים שקולט עכשיו רק טראומות ואמונות מגבילות. דקה לפני שאני מתפרצת בבכי שידפוק לי את המסקרה המוח שלי מתערב ומתחיל לנווט את הלב בחמלה.
שום דבר טוב ומרגש וחדש לא בא מהרגלים ומגננות קבועים. כל פעם שאני אומרת כן למשהו, אני פותחת את עצמי לעוד אלף נקודות ציון שאני יכולה להתאכזב בהן, לאכזב בהן - או להוסיף דברים שאני אוהבת לחיים. והסיכוי שזה יקרה הוא טעם החיים.
מנטורית שאני מאוד מעריכה אמרה לי פעם שהיא ממש מאחלת לי להיכשל במשהו. כל דבר, רק כדי לראות שהשד לא נורא, שאבין שלהיכשל זה לא כשלון. את הלקח המקצועי הזה התקתי לכל שאר החיים שלי - האנשים היחידים שלא נכשלים הם מי שלא מנסים. אם כל ניסיון מעלה אצלי פחד ואני דוחפת דרך החומה הזאת? אז הוא גם מעלה אצלי אומץ. אומץ הוא תולדה של פחד.
מצד שני התחושה היא שעבדתי כל כך קשה להצליח רק כדי להוכיח שאני לא כישלון, שזה אולי מנגנון הישרדות בריא לזמן מסוים, אבל לחיות ככה אלו חיים בודדים גם אם מלאי שליטה. מצאתי את עצמי מתפשרת על גברים, משרות, רצונות שידעתי במאה אחוז שאהיה עם ידי על העליונה בהן - גם כשהייתי עם רגל אחת בחוץ.
ממישהי שהייתה מחוזרת על ידי אופציות בטוחות להחליא, הפכתי למישהי ששמה את כל הז'יטונים שלה רק על מה שהיא בעניין שלו. בדייטים אלה גברים שגורמים לי להקשיב יותר ולהסביר פחות. כשאת מבינה מה נעים לך, וכשאת מרגישה מובנת בדרך הספציפית שלך - קשה ללכת אחורה. אז למרות שהסיכוי לרווח עולה בסיכון רגשי, אני משתדלת לזכור שזה גם הופך אותי לאמיצה מהרגע הראשון. של כל ניסיון.
שלוש דקות אחרי שנעלתי אחריו ת'דלת כבר הייתי מכופפת על הספה. בקושי הספקתי להסתכל עליו קצת להיזכר למה אני מרשה לו להתייחס אליי ככה והופס אני כבר מדברת לקיר. ליטרלי.
אני יודעת מה מגיע אחרי נוזל סיכה והוא יודע שהתחת שלי בתול ושאין דיבור. אני יודעת גם שבכלוב לא להיות בקטע של אנאלי זה כמו להגיד שאני שומרת נגיעה, ממאה שערים, אבל נמנעתי בעיקר בגלל גברים מפה. אז אנחנו פיטים?.. יופי נקסט! שבריר השניה שלקח לי להחליט אם להישאר במקום או לנוס על נפשי הרגיש כמו שעה. איכשהו מכל אלף הטיעונים שהתרוצצו לי בראש, המחשבה הדרמטית שהייתי בוטחת בו עם החיים שלי זה מה שהרגיע וגירה אותי מספיק כדי להרטיב להישאר במקום.
כשהוא התחיל להכניס את הפלאג הוא אמר ש'זה עונש שמנעתי אותי ממנו ליותר מדי זמן'. אבל הידיים שלו בכולי, תשומת הלב שלו סביבי והעיניים הנוצצות שלו עליי - כל מה ששמעתי מתחת לנשימה שלו זה 'התגעגעתי אלייך'. יכולתי לשמוע את הציפורניים שלי ננעצות בכרית הספה, בלעתי רוק ואת הלחץ ונשכתי שפתיים חזק.
הפלאג היה חצי בפנים כששברתי דמות והתחלתי לצרוח עליו שאני לא רוצה ודי וכואב לי, והוא הרפה, בדק כמה אני רטובה, סידר משהו והמשיך כמו הבנזונה שהוא, רק עם יד חמה על העורף המיוזע שלי. 'אמרתי לא לזוז', המילים שלו מדודות אבל הקול שלו חם והמגע שלו זה כמו סמים בשבילי, הוא מחליט איזה מגע הוא נותן ומתי.
זה סנכרון שאני לא יודעת להסביר, איך שני אנשים בדיוק על אותו גל, על הקצה שלו, על הקצוות שלי, ואני לא הקפטן. הגלים שנשברים לחוף נרגעים כשמעמיקים פנימה, וגם אני. כשהוא מסיים הוא עוזר לי לרדת לרצפה מנגב לי דמעות ומרשה לי לקלל אותו קצת. לקח לי 7 צחקוקים להבין שעדיף לי לא לצחקק כרגע.. מצחיק? גם אותי זה הצחיק. אז 8 תכל'ס.
הגוף שלי מתאושש יותר מהר מהאגו ולאט לאט אני כבר נמרחת עם הלחי על הירכיים שלו, מנשקת לו את הידיים, מורידה דופק.. אני יודעת שרק התחלנו.
הוא יפה. ולא בגלל שאני שפוטה. מסתכל עליי מהספה בשקט, מסתכלת עליו מהרצפה בשקט. הזקן השחור שלו תואם לעיניים, הגוף השזוף המוצק והאתלטי, שנגמר בחיוך שובבי בחצי פה. הוא חכם. לא בגלל שהוא עשה עסקים עם פאקינג נאס"א נגיד. כאילו גם, אבל ספציפית הפעם כי הוא יודע שהשקט הזה משרה אותי במרינדה של הפרומונים שלנו סביבי. הוא לא ממהר, מחכה לשמוע מה הדבר הראשון שיצא לי מהשפתיים.
"אני מורעבת" נפלו לי המילים מהפה בלחש.
הוא הנהן, "אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה. אני מניח שזה בעיקר תלוי ארוחה למי".
ממרומי הרצפה - הרמתי אצבע.
"כן", הוא אמר ברצינות והצביע עליי בין רגליו על הרצפה, "הבחורה הנאה בשורה הראשונה. על איזו ארוחה חשבת? מה האפטייזר בתור התחלה?" והחיוך שלו גדל.
"כף היד שלך" עניתי בקצרה ובמבט מתנצל, מודעת לחוסר ההלימה בין כמה שאני רוצה לכמה שאני אומרת. מאדם רהוט ופואטי, אפילו, אני נהיית סמרטוט שמנגבים איתו את תחתית טבלת האיי.קיו.
"מה צורת ההגשה?" הוא שואל ומגיש לי את יד שמאל. אני מעבירה את האף על כף היד שלו, אח"כ את הלחי. כשאני מנשקת לו את גב כף היד אני מסתכלת עליו, ואז עוצמת עיניים ומוסיפה עוד אלף נשיקות.
"איך שאת מתמסרת.." הוא סינן בשיניים חשוקות והניח רגל בין הירכיים שלי. כשהרמתי אליו מבט נשכתי שפתיים, הוא תפס לי את הפנים ורכן אליי, "פתחי" הוא פקד ואז ירק לי בפה.
"ומי רוצה את למצוץ את האצבע שלי?" הוא שואל מחוייך, כ"כ מקרוב שאני דומעת מתסכול.
"אני אני אני. אחת ואז עוד אחת" אני מייללת ומעבירה את הציפורניים שלי בהתאם ובהיסח הדעת על כולו, מדרבנת, "ואז גם את הצוואר, ולטפס לך על הברכיים, ו-" הוא מניח לי שתי אצבעות בפה ומוריד אותי בחזרה לרצפה.
"איזי.. תראי לי איך את מטפלת בהן קודם".
אני נרגעת, כמו תינוק עם מוצץ. בלשון רכה ועם פה רטוב שמחליק עליהן אני יונקת את האצבעות שלו, מתחככת על הרגל שלו לאט, נושמת את היום שלו מהידיים, ונאנחת. הוא מקפל טיפה את הרגל, "תצליחי גם למצוץ לי את האצבעות כמו שצריך, וגם להתחכך לי על הברך, בו זמנית?ֿ"
הוא בן זונה גדול עם כל השאלות הרטוריות המיותרות האלו. פשוט תהיה בשקט ותהנה למה למה להנכיח את העליבות וההתמכרות שלי אליך?! אבל אני חושבת, ומהנהנת, ומוצצת את האצבעות שלו לאט, באותו קצב שהאגן שלי מתחכך עליו.
"נהדר..." הוא עונה לגוף שלי, שמתקמר יותר רק מהמבט שלו. "תתפשטי. ובואי אליי"
זו הייתה ההתפשטות האיטית המהירה בעולם. באמת. שיא גינס. העולם שלי הצטמצם לנשימות החורקות שלי על הצוואר שלו, וצליל החגורה והרוכסן שלו שפרמתי.
"אני מורעבת", חזרתי ומלמלתי, "פליז.. תמלא אותי". הוא חייך ואז בשנייה תפס אותי מהמתניים והוריד אותי, המופתעת, ממנו ומיקם אותי על ארבע על הספה, לצידו. כשהוא נוגע בעצמו אני מתעשתת מהשאלות כי אני יודעת שהתנועה הזאת אומרת שמותר - מותר להחליק את הלשון על הביצים שלו, מותר לי לסחוט את הזין היפה בתבל, עם יד רטובה שהעברתי בין הרגליים שלי. אני לא יודעת כמה זמן עבר ככה, אבל כשהוא מגיש לי את האצבעות שלו שוב, הוא נוהם, ואני מרגישה זרם חשמל עובר לאורך עמוד השדרה שלי.
"תמצצי את הזין שלי ואת האצבעות האלה. לפי התור. שישארו רטובות בשביל עוד מעט גורה, שאוכל לזיין אותך איתן" הוא מסביר יותר מדי בכוונה ואני מרגישה אותו פועם לי בפה, נמתח עוד ס"מ. לא לזה התכוונתי כשאמרתי שאני מורעבת - אני רק רציתי שהוא יזיין אותי כבר. אבל איכשהו זה ממלא בקטע אחר. ממסטל אפילו, שהזין שלו בגרון שלי כשהאצבעות שלו פולשות בלי פיקוח לכוס שלי. הוא לוחץ בקלות אכזרית ובתאווה על נקודות בתוכי שגורמות לי לייבב, ואיך הוא אוהב לשמוע אותי נחנקת על הזין שלו.
"נעים לך?" הוא שואל המניאק, ואני מהמהמת.
"לא הבנתי." הוא מקשה, מוציא את האצבעות מהכוס שלי לרגע, ומחזיר, "נעים לך? עם האצבעות שלי בכוס שלך? בזהירות על הזין שלי עם השיניים גורה, לאט לאט, את תלמדי לדבר ככה".
לאט, (וגרוע, ועילג, ועם נזלת ודמעות) הצלחתי בסוף לגבש משהו שנשמע כמו "הזין שלך טעים לי אדוני".
הוא מוסיף עוד אצבע לאצבעות שבתוכי, ותופס אותי מבפנים. אומר את המשפט שאני הכי שונאת לאהוב שלו "כשאני רוצה את יכולה". הוא ממשיך לחפור בי עם האצבעות שלו ומאגרף לי את השיער, "איזה דבר את, בלי להפסיק למצוץ לי לשנייה.. אה? זו מסירות, זו דבקות במשימה".
מעודדת ומושפלת בו"ז, אני בולעת רוק וטיפות שקופות, מתנשמת ואומרת "תודה". אני לא מזהה את הקול שלי. הוא ממשיך לעשות דברים, איכשהו.
"אני גם אוהב את זה שאת מעריכה את זה", הוא מחייך מעליי, כאילו להוסיף שמן למדורת הנזקקות שלי, מרחיב אותי בכוח עם האצבעות היפות שליקקתי מקודם. כשהאחיזה שלו בשיער שלי ננעלת, היד שלו הופכת למשקולת שמורידה אותי למטה. הוא מתחיל לזיין לי את הפה בתנועות ארוכות וקבועות והטראנס המערסל הזה גורם לי להחניק "אני רוצה", מתחנן וסתום לאוויר.
"את תקבלי, גורה". הוא עונה בחום. ואני מרגישה את עצמי מתכווצת על האצבעות שלו, דוחקת את עצמי על כל מה שהוא יתן לי. אסירת תודה שהוא מבין אותי אפילו כשאני לא. הבנתי שככה אני הולכת לגמור הלילה, כשהגרון שלי מתמלא בזרע שלו. זה מעגל סגור הרמטי. העומס המכריע כשהוא בכולי, פיצול ואיחוד הקשב. והעונג. אני מכבה את המחשבות. כשאני קרובה הוא מוריד את הראש שלי עד הסוף, מחזיק אותי ברכות למטה, זז במשיכות ארוכות. האצבעות שלו שבתוכי לעומת זאת חזקות ותובעניות, מגרדות לי מהרחם גניחות ובושה.
הוא מתפוצץ לי בגרון, תוך כדי ש-אפילו אלוהים שמע איך- הוא סוחט ממני כל טיפת אורגזמה שהייתה לי לגייס - ועוד קצת, בבכי תמרורים.
"אני אוהב אותך מורעבת", הוא אומר כשאנחנו מסדירים נשימה.
"אתה עושה אותי כזאת". הוא מחייך.
לאחר רגע אני מוסיפה "אני אוהבת שאתה משתמש בי כאילו אני חלק ממך"
כשנותנים לבנאדם מורעב סטייק מושלם הוא ייקח אותו - אבל הוא היה לוקח גם פרוסה עם שוקולד. תכל'ס. בחיוך דועך אולי עוד תראו אותו פותח שקית צ'יטוס מול עיניכם המשתאות.
אז חזרתי לפריזר.
סטייק מושלם עדיף להגיש למישהו שמחפש אחד כזה בדיוק. מדמם ומתנגד ומתמסר ושווה את משקלו בזהב. אבל בדיוק.
"זה לא שזה ממש זר לי כן? אני פשוט לא אוהבת ששולטים.. זוחלים לי ככה מתחת לעור, רודפים את המוח שלי. אומרים לי מה לעשות עם האורגזמות שלי" עצרתי והסתכלתי עליו מחייך וחזרתי לבהות בחיק שלי. "אני מזוכיסטית אני רוצה כאב מכניע כמו חיה, לא הוראות"
"מעניין" הוא אמר משועשע והמשיך לחייך כאילו אני שידור חוזר של ארץ נהדרת, אבל הקול שלו ירד לכדי רמז, "לפני שנתקן שגם חיות מקבלות הוראות - רק לשם ההבהרה אבל - אני לא אומר לך מה לעשות עם האורגזמות שלך. את יכולה לעשות איתן מה שאת רוצה, מתי, ואיך שמתאים לך".
נאנחתי בהקלה והרמתי עיניים אליו, הוא בתגובה רכן קדימה ובחן אותי במבט מחייך וממית. ישר חזרתי לבהות בציפורניים. "פשוט שאם האורגזמות שלך קשורות אליי באיזושהי צורה. או ביחד איתי בובה או כשאני בראש שלך בזמן שהן קורות, הן לא אורגזמות שלך. אלא שלי. אז אני מחליט מה לעשות איתן. זה שהן קורות בגוף שלך זה משהו אחר. הן בכל זאת שלי".
דממה חמה, מייפחת מרוב ציפייה, עמדה באוויר. עד שמישהי שהיא ממש לא אני צייצה בלחש:
"הגיוני".
"רואה...?" הוא התרווח אחורה בספה ועשה לי בואי עם האצבע, "כשאני רוצה את יכולה. ידעתי שתביני".
במשך שנים נפגשנו. עוד לפני שהפכתי לתל אביבית בפעם הראשונה. לא משנה איפה גרתי, הגעתי. לא משנה מתי גם, הגעתי. אם קיבלתי סמס באמצע היום ידעתי שיש לי חלון של שעתיים בערך עד שזה יבעבע לכדי "בואי. עכשיו".
לא הטרחתי אותו במידע הזה, אבל הרבה לפני הסמס כבר הייתי לוקחת הפסקה מהעבודה לרוץ לאיזה חנות שקרובה כדי לקנות סכיני גילוח. או נעלי עקב. או מברשת שיניים. או בקבוק יין.. כל מה שהרגשתי שחסר לי באותו רגע כדי להגיע אליו 10 מ-10. 10 שלו. ככה אני. במבט לאחור אני מבינה שלא הטרחתי אותו במידע הזה כי זה לא היה מזיז לו. הוא לא היה מעריך את זה. אני הייתי אומרת משהו על האדישות, הוא היה חוטף עצבים שאני מתחצפת ומעניש אותי בשעות, ימים, שבועות, לפעמים חודשים של שקט. ואז הוא היה מתנצל ואני הייתי מסבירה והוא היה מבין. בריא סה"כ. בכל מקרה אני תועלתנית, פותרת בעיות מהעתיד וחוסכת זמן וכאב מכולם. ככה חשבתי. ראיתי אחרות באות והולכות, רציניות ופחות. זה החמיא לי, הרגשתי כמו הקבוע בים של משתנים. לא חשבתי שהן בצדק הולכות, שאני בטעות מרגישה חשובה.
בשנה האחרונה של הקשר הזה כל פעם שהייתי בדרך הרגשתי שאני רוצה למות. הדופק שלי עלה הפה שלי התייבש החזה שלי הרגיש כאילו יש בו חורים והאוויר לא נשאר בפנים. אבל אהבתי אותו, הערכתי אותו, הייתי צריכה אותו, בטחתי בו. בלעתי את הדופק מהגרון ואמרתי לעצמי שזו התרגשות. אפילו שזה מרגיש כמו מוות - זו התרגשות. אני הולכת מבחירה למה לעזאזל שזו תהיה חרדה?
חבל שלא ידעתי אז שהעדינות שלי היא הכוח הכי גדול שלי. כי כמו גלאי מתכות אנושיים שמתריעים מפני רוע, אנשים עדינים הם גלאי מתחים, שמרגישים טוב מאוד כשמשהו מזייף. אם הייתי אוהבת אותי יותר, מעריכה אותי יותר, צריכה אותי יותר, בוטחת בי יותר מאשר בו - הייתי מבינה שזו לא התרגשות שמכלה אותי חיה זו פשוט אינטואיציה. כזו שאומרת - זה לא טבעי לך, הוא לא שומר עלייך, את מקשיבה לי בכלל?
כמובן שלא, את האינטואיציה שלי הפקדתי בקבלה. נדיר שדלת הלב שלי נפתחת אבל כשכן זה ללא תנאים. בטוב וברע וברע יותר.. הספיק לי שאני מספיקה לו, לא עצרתי לחשוב עליי. הבעיה האמיתית הייתה שגם הוא לא. חשבתי שאני דואגת לו והוא דואג לי. אבל שנינו דאגנו לו. בסוף לא נשאר לי כלום לתת, אפילו לא מילים. אי אפשר למזוג מכוס ריקה.
הכי עצוב זה להבין שבסוף, אחרי כל המודעות העצמית המפוארת הזאת, בדיעבד כמובן, וכל התובנות החשובות (באמת) - אני עדיין מפחדת. כי ככה אני אוהבת וככה אני נשלטת - אני ALL IN.
אבל יש בתוכי התנגדות עכשיו, כמעט אלימה, לאהוב ככה יותר. לתת ככה, לבטוח ככה. כמה שאני מבינה יותר מה נתתי בפיזור הדעת, וכמה בעצם יש לי לתת - ככה נהיה לי קשה יותר. ואני לא אוהבת את הכיוון של הדרך הזאת. אני לא אוהבת שהדברים שהם הכי שלי ואני - צבועים עכשיו בטראומה ממישהו אחר. כי זה לא שלו להרוס. אבל הנה אני, מופעלת על אוטומט כמו מכונת הריגה בשיא שלי כשמישהו מנסה לתת לי, לקחת ממני, להתקרב אליי. לראות מתחת למסקרה.
כנראה זה מהדברים האלה שכמה שחושבים עליהם ככה זה מתסבך יותר. זה היה קשר שהייתי חייבת לפרום כדי להתקדם, אבל זה מרגיש כאילו צללתי עמוק יותר למחילת הארנב..
