סביבי כולם פאסט פורוודינג. טסים אחד על פני האחר במהירות על קולית, מצפים לאיתות מספיק גדול ובוהק שיתפוס אותם הנה הנה. הנה?
רואה את כולם רצים, אחרי המבט הראשון הזה - לפעמים גם אחרי שהם השיגו אותו.
אבל אני גם רואה את כולם מתרסקים. נופלים שדודים על מכשולים. ורק אז הם לוקחים עוד מבט על מה ששרף אותם.
ואני? אני בכלל אהבה ממבט שני.
"אהבה ממבט שני"... זה דבר מעליב להגיד על עצמך? כשמשהו כ"כ נכון עלי, אני לא יכולה להיות כבר שיפוטית כלפיו. לא באמת.
בכל מקרה, גיליתי שלא מפריע לי להסתכל על כולם רצים מהצד. לכסות את הבוהק שלי ולהיות בלתי מובחנת בעליל למטאורים הטסים-בוערים-בוהקים-גוועים האלה. גיליתי גם שגדול ובוהק ורועש גווע מהר. אז אני מכסה ת'ציצי שלי, ולא מתעלפת כשמתרשמים מוואטאבר שירשתי פרום מאי מאמא, המחמאות האלה הן מהירות כמו שהן זמניות כמו שהן לא תלויות במי שאני. גיליתי שנחמד לי דווקא לשבת על קצה הצוק הזה, מתחת לשני ירחים סגולים-כתומים, לראות את מטר המטאורים הקולני והמרגש של אהבה וחיים וכאב חולף - לבדי. בידיעה שאין לי את הטווסיות המחייבת לשדה הקרב הזה.
במקום, אני קצת יותר כמו הירח. מחפשת סגול-כתום נוסף. מישהו שכמוני הוא כמעט בלתי מורגש לפעמים. עם אור שירגיש לי טבעי ולא מסמא עיניים. עם מסלול משלו, שנע בבטחון של מישהו שיודע לאן הולכים - שבתכל'ס יודע שממש לא חשוב לאן הולכים. עוד ירח. שישב איתי על לשון צוק. שנדבר לאט, מעט, בלאט, לאהוב מבפנים החוצה ברומו של העולם שמתפוצץ ברעם שוב ושב ושוב תחתינו.
