"אה? אבל אני לא מרגישה עצובה", פלטתי, כאילו הפסיכיאטרית שמולי היא נציגת שירות שצריך להתמקח איתה.
- מה את כן מרגישה?
"כלום"
- ככה יקירתי, מרגיש דיכאון. ענתה המומחית האדמונית וסגרה את המו"מ.
בסוף המפגש המלמד איתה, נשפכתי לרחוב וזרמתי הביתה. אפס מתח בשרירים, אפס חום גוף. גוויה יפה הולכת לאיטה על דיזינגוף.
אני ב(ה)דממה כל החגים. ואני תובעת מהעולם שקט בחזרה גם אם אשלם על זה אח"כ. שיחות עם אהובים מרגישות כמו טיפול שיניים, חיבוקים מרגישים כמו ניתוח בלי הרדמה, העבודה מעניינת בערך כמו לראות צבע מתייבש.
אני חושבת על זה שאני אוהבת אבל אני לא אוהבת, אני חושבת על געגוע אבל לא מתגעגעת, חושבת על מוטיבציה וראבק ומתעוררת בחצות היום. הרסתי הזדמנויות מקצועיות בדרך, הסרתי מועמדות מהחיים האלה. אפילו לענות "לא, אבל תודה" היה אתגר.
בין התקפי החרדה התדירים והמעייפים לשתיקות המתארכות שלי היה קשר. הוא לא חשוב עכשיו כשאני כבר פה, אבל בדרך למעלה מהקרקעית כשאטפס החוצה מזה, אני אזכור לחבק את עצמי.
ד"ר גוגל אומר 'לעשות דברים קטנים שמשמחים אותי'. קיללתי בלב, איבדת אותי בלעשות, ד"ר. אבל נתתי למשפט הזה להתגלגל לי בראש כמו יין טוב בפה.
התקופה הזו נגסה ממני, וכשהלב שלי נאכל הגוף שלי גם, אז ביחד עם היין הזה בראש, השבוע נכנסתי לדיזינגוף סנטר מהוססת ומודה לאל על מסיכות, כדי למצוא בגדים 2 מידות פחות. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שחבל כי אני אוהבת את הבגדים הנוכחיים שלי.
אתמול, אחרי חצי שנה אולי, הבאתי את עצמי למזרן. פרסתי אותו באמצע הסלון, אילצתי את עצמי ללבוש טייץ וחזיה וחיפשתי 'יוגה פור וון יו פיל דד אינסייד' כמו בת עשרה נירגנת של החיים. זה נשמע בקטנה אבל הו הו, כמה פעלים היו במשפט הזה!
אני אוהבת מאוד את המונח 'זכרון שרירים'. מצאתי את עצמי עושה אימון מלא, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. כאילו אני מתמתחת אחרי שישנתי 1000 שנה.
להגיע למזרן היוגה האהוב (שבסלון שלי, כבר אמרתי כן?) גבה ממני כוחות כאילו זה לטפס על האוורסט. להרגשה הזו לבד יש מחיר כבד גם כן, אבל הצלחתי.
הבוקר קמתי, קודם כל תפוסה כאילו באמת טיפסתי את האוורסט, אבל גם עם תחושת הניצחון המטופשת והפתטית לחלוטין שבאמת טיפסתי אתמול אוורסט קטן.
כששאלו אותי איך עבר היום - במקום להתעלם, או לסרוק את עצמי ואת המחשבות שלי בבוז מוחלט על האפסיות - עניתי שעליתי על המזרן.
