מה הכי הרבה זמן שלא התקלחתם? בלי להרגיש שברתי שיא אישי.
זה קצת כמו פייט קלאב - התקלחתי, התאמנתי, ניקיתי, אכלתי כמו בת-אדם - אבל אז התעוררתי במיטה שלי בלי שעשיתי כלום כי דמיינתי.
איבדתי את הרצון לרצות דברים, האבן שעושה ניצוץ שהופך דברים לאש שהופכת דברים לחיים, נפלה לי מהכיס כנראה.
אם הייתי יכולה הייתי מתארת את זה כמו פרפקציוניזם שלילי. הכל או כלום, אם זה לא יצא לי כמו שצריך או כמו שאני יודעת הכי טוב, אני לא אתחיל. בכלל. אבל הקטע עם הדבר הזה שמרגע שקולטים את זה - יותר קל להלחם בזה. בקיצור פיתחתי פחד ממחוייבות למקלחת שלי. או לכל דבר בעצם.
אמש, עם מדליית ה'מטונפת הראשית' שמכבידה על צווארי, גלגלתי את כדור הלכלוך (והדכדוך) שאני לחדר המקלחת. נשענתי על המשקוף ואמרתי לעצמי - רק תפתחי את הברז, בחייאת. אז ככה, עם הבגדים, הקשבתי לעצמי. פתחתי ת'מים וחזרתי לעמוד ליד הדלת לבהות. כאילו בחיים לא ראיתי את חדר המקלחת שלי. סקרתי אותו באריכות, מתעלמת מהמקלחת ומזרם המים במופגן. האדים החלו להתעבות, וכמו ריח מגרה מהתנור שמושך אותך, ככה אדי המים פיתו אותי להתקרב. אין לי כוח לא לאור ולא לוונטה המרעישה אז הדלקתי 2 נרות והנחתי על הרצפה. בחדר החשוך והמהביל הנרות זהרו כמו תיבת אוצר עמוסה בתחתית באר משעווה.
בחוסר חשק ועם פרצוף של מסכנה התפשטתי בלי טקס, נכנסתי למקלחת והתיישבתי. מחבקת את הברכיים אליי וקוברת את ראשי בניהן. הנשמה כבדה בתוכי כמו עוגן. אפילו לא סגרתי את דלתות המקלחון. המים נפלו על השיער שלי כמו גשם של אש, קצוות שיערי הפכו לנחלי לבה הזורמים במורד פניי. אין אותי. אני רק ראש בין ברכיים ונשימות רכות. חפפתי פעמיים, או עשר. בכיתי פעמיים כשהסתכלתי על עצמי מהצד, או עשרים. זה לקח 20 דקות, או שעתיים. ההרגלים האוטומטיים שלי נפרמים לאט, זו לא הייתה כמו אף מקלחת שעשיתי בחיים. הסתבנתי כאילו אני מנקה בכוח שולחן ישן עם לכלוך עקשן, משייפת חלודה מעצמי.
סיכמתי עם עצמי על מינימום של "להירטב ולצאת, כמו חתולה אם בא לך, אבל תיכנסי", בסוף נשארתי נצח. כשסיימתי הושטתי יד חסרת שליחות לידית דלת המקלחון. ואז את השניה. וברגליים כושלות קמתי. נקייה.
נכנסתי מתה למקלחת הזו, אבל יצאתי בעיניים פקוחות.
