לפני שנתיים. 24 באוקטובר 2021 בשעה 8:09
כמו דג זהב באקווריום שהוא החיים - יש לי זכרון קצר. בתקופות שהחושך שלי נמתח עד האופק אני לא תמיד זוכרת את אור השמש המחטא.
נאנחתי עמוק יותר לתוך הכורסה ותהיתי ברצינות תהומית אם אני אי פעם אצחק שוב. איך אפשר לשמוח בכלל אחרי שאת יודעת באיזה תהומות את מצליחה לנשום.
ואז נזכרתי בסרט של סקס והעיר הגדולה, כשקארי שבורת לב שואלת את חברותיה את השאלה הזו - הן עונות לה בפשטות: כשמשהו יהיה ממש מצחיק, את תצחקי.
מפה לשם, כשהכלבה שלי קפצה לירקון ואז יצאה ופשוט ניערה עליי את כל מי המוטציות האלה, צחקנו ממש. אני והראש השני שצמח לי.