אני מניחה שחלקכם מניחים, ובצדק, שאני לא כותבת רק פה.
אבל מכל הנושאים שעיסיתי באצבעותיי תמיד הכי אהבתי לכתוב על הצדדים האפלים שבי.
הלא יפים, הנאנקים, המריירים, הפועמים.
אולי כי אותם אני מכירה הכי פחות טוב, כי לפעמים רק להעלות דברים על כתב גורם לי להבין מה אני רוצה לומר.
ואולי זה קצת כמו אפטר קייר שאני עושה לעצמי, דרך להטמיר כאוס וטינופת לזכרונות טובים.
לתמלל רגעים לתמונות שמבינים מה רואים בהן מיד, או אחרי שנים.
זו דרכי להפוך פילם חשוך בנגטיב לרגעים שטופי אור שאוכל לחזור אליהם לעד.
אני מבינה שהעיניים עוקבות אחרי כי הדרך שלי מעניינת ומסקרנת בעיניהם,
אבל כשיש עליי מסה קריטית של עיניים זה לבדו מתחיל לנווט לי את הדרך.
המבטים המצפים מחזירים אותי להיות יצור קטן ומרצה שמקיא מתוכו הכל,
שיוכלו למלא אותו במה שאחרים מגדירים "טוב", "ראוי", "מעניין".. אני גם ככה רק מנחשת.
הדרך של רבבות העיניים האלה מובילה תמיד למקום אחד, לב הקונצנזוס. ואני בקבוצות גדולות ומוצלחות נאלמת.
שם, אורות הזרקורים הופכים בבטן שלי לשלשלאות ברזל.
האור הופך כבד על העור שלי וזה מרגיש פחות ופחות כמו אורות במה ויותר ויותר כמו חדר חקירות, או מוזיאון.
אני הפריט האקזוטי, ואני צריכה להיות מבריקה ומעומלנת.
תוך כדי שאני אורזת את עצמי לדעת, לנוס חזרה לחום והשקט של אנונימיות ודפים חלקים,
אני תוהה בעצב אם מחיר החופש שלי תמיד יהיה בדידות.
במרתפי ארמון הזכרון שלי אני מחליפה למסיכה לבנה חלקה אחרת, מתחילה לצייר עליה אותי
שוב אני מבינה מה אני מציירת רק תוך כדי תנועה.
בתוכי אני מתחננת שהפעם אצליח לא לתת לאחרים את המכחול שלי.
