במשך שנים נפגשנו. עוד לפני שהפכתי לתל אביבית בפעם הראשונה. לא משנה איפה גרתי, הגעתי. לא משנה מתי גם, הגעתי. אם קיבלתי סמס באמצע היום ידעתי שיש לי חלון של שעתיים בערך עד שזה יבעבע לכדי "בואי. עכשיו".
לא הטרחתי אותו במידע הזה, אבל הרבה לפני הסמס כבר הייתי לוקחת הפסקה מהעבודה לרוץ לאיזה חנות שקרובה כדי לקנות סכיני גילוח. או נעלי עקב. או מברשת שיניים. או בקבוק יין.. כל מה שהרגשתי שחסר לי באותו רגע כדי להגיע אליו 10 מ-10. 10 שלו. ככה אני. במבט לאחור אני מבינה שלא הטרחתי אותו במידע הזה כי זה לא היה מזיז לו. הוא לא היה מעריך את זה. אני הייתי אומרת משהו על האדישות, הוא היה חוטף עצבים שאני מתחצפת ומעניש אותי בשעות, ימים, שבועות, לפעמים חודשים של שקט. ואז הוא היה מתנצל ואני הייתי מסבירה והוא היה מבין. בריא סה"כ. בכל מקרה אני תועלתנית, פותרת בעיות מהעתיד וחוסכת זמן וכאב מכולם. ככה חשבתי. ראיתי אחרות באות והולכות, רציניות ופחות. זה החמיא לי, הרגשתי כמו הקבוע בים של משתנים. לא חשבתי שהן בצדק הולכות, שאני בטעות מרגישה חשובה.
בשנה האחרונה של הקשר הזה כל פעם שהייתי בדרך הרגשתי שאני רוצה למות. הדופק שלי עלה הפה שלי התייבש החזה שלי הרגיש כאילו יש בו חורים והאוויר לא נשאר בפנים. אבל אהבתי אותו, הערכתי אותו, הייתי צריכה אותו, בטחתי בו. בלעתי את הדופק מהגרון ואמרתי לעצמי שזו התרגשות. אפילו שזה מרגיש כמו מוות - זו התרגשות. אני הולכת מבחירה למה לעזאזל שזו תהיה חרדה?
חבל שלא ידעתי אז שהעדינות שלי היא הכוח הכי גדול שלי. כי כמו גלאי מתכות אנושיים שמתריעים מפני רוע, אנשים עדינים הם גלאי מתחים, שמרגישים טוב מאוד כשמשהו מזייף. אם הייתי אוהבת אותי יותר, מעריכה אותי יותר, צריכה אותי יותר, בוטחת בי יותר מאשר בו - הייתי מבינה שזו לא התרגשות שמכלה אותי חיה זו פשוט אינטואיציה. כזו שאומרת - זה לא טבעי לך, הוא לא שומר עלייך, את מקשיבה לי בכלל?
כמובן שלא, את האינטואיציה שלי הפקדתי בקבלה. נדיר שדלת הלב שלי נפתחת אבל כשכן זה ללא תנאים. בטוב וברע וברע יותר.. הספיק לי שאני מספיקה לו, לא עצרתי לחשוב עליי. הבעיה האמיתית הייתה שגם הוא לא. חשבתי שאני דואגת לו והוא דואג לי. אבל שנינו דאגנו לו. בסוף לא נשאר לי כלום לתת, אפילו לא מילים. אי אפשר למזוג מכוס ריקה.
הכי עצוב זה להבין שבסוף, אחרי כל המודעות העצמית המפוארת הזאת, בדיעבד כמובן, וכל התובנות החשובות (באמת) - אני עדיין מפחדת. כי ככה אני אוהבת וככה אני נשלטת - אני ALL IN.
אבל יש בתוכי התנגדות עכשיו, כמעט אלימה, לאהוב ככה יותר. לתת ככה, לבטוח ככה. כמה שאני מבינה יותר מה נתתי בפיזור הדעת, וכמה בעצם יש לי לתת - ככה נהיה לי קשה יותר. ואני לא אוהבת את הכיוון של הדרך הזאת. אני לא אוהבת שהדברים שהם הכי שלי ואני - צבועים עכשיו בטראומה ממישהו אחר. כי זה לא שלו להרוס. אבל הנה אני, מופעלת על אוטומט כמו מכונת הריגה בשיא שלי כשמישהו מנסה לתת לי, לקחת ממני, להתקרב אליי. לראות מתחת למסקרה.
כנראה זה מהדברים האלה שכמה שחושבים עליהם ככה זה מתסבך יותר. זה היה קשר שהייתי חייבת לפרום כדי להתקדם, אבל זה מרגיש כאילו צללתי עמוק יותר למחילת הארנב..
לחיי פוסט שנכתב באמצע הדרך, ויגמר באותה הדר
