לפעמים מצפים מאנשים עם עולם פנימי עשיר להיות מאוד וורבליים עם החיבה שלהם. אבל זו לא שפת האהבה שלי, אני רוב הזמן איפשהו בין פסיכולוגית לחכמולוגית.
אבל יש משהו בעיניים שלו, שאני מסתכלת עליהן מלמטה בין אם אני על עקבים או ברכיים, שמרכך אותי. אז אני מחמיאה לו, בדרכים לא דרכים שלי. היד שלי מרפרפת על שלו, כל תשומת הלב שלי מופנית אליו כשהוא במחיצתי, אני גונחת לתוך השפתיים שלו כשהנשיקות שלו מפשיטות אותי מהגנות.
ומשהו בדרך שהוא מחמיא לי, איך שהוא שומר את המחמאות הכי טהורות שלו לרגע שהוא מורח את הרוק שלו על הפנים מוכתמות המסקרה שלי לפני שאני גומרת. קורא לי נסיכה דווקא ברגעים שהיד שלו על הגרון שלי, יש משו בזה. יש משהו בזה שהוא (מ)עריץ, קורא לי אלה אחרי ההצלפה הראשונה, או האחרונה מהפלוגר או החגורה או המסרק שנשבר ז"ל. יש משו בקולר שנעול על הנשמה שלי חזק, ביד מאגרפת את השיער ומקמרת אותי עוד קצת, כשהשנייה על הדגדגן שלי וה'ילדה טובה שלי' שלו, נושף לי בעורף, רודף אותי.
יש משו בזה, שבזכותו הסקס, והסשן - הכל מרגיש כמו אפטר קר עוד לפני האפטר קר. העונג שלי הוא סם והוא הופך אותי למכורה, נרקומנית למעבדה שהוא פתח לי במוח. גם כשזה יוקד, כואב וממכר, הוא מחבק כמו ברזל ברגעים שאני דוחה את עצמי.
עריץ ברזל, מעריץ קטיפה.
