עלות מול תועלת.
כמו בעסקים ככה גם בקשרים אנושיים. יש מחיר מול תוצאה, זה כל מה שזה.
המחיר של להיפתח זה להיפגע, בין היתר. המחיר של לחפש אהבה זה שרובם ממש לא יתאימו לך, או את לא להם. אבל בינתיים את שם, נושמת ורושמת כל דחיה או רמז לה. מכל צד. וזה הרי הכל דחיות, עד שזה זה. לא רוצה. זאת מחשבה ממש ילדית אבל זה מה שעולה לי וזה כמו משבש תדרים שקולט עכשיו רק טראומות ואמונות מגבילות. דקה לפני שאני מתפרצת בבכי שידפוק לי את המסקרה המוח שלי מתערב ומתחיל לנווט את הלב בחמלה.
שום דבר טוב ומרגש וחדש לא בא מהרגלים ומגננות קבועים. כל פעם שאני אומרת כן למשהו, אני פותחת את עצמי לעוד אלף נקודות ציון שאני יכולה להתאכזב בהן, לאכזב בהן - או להוסיף דברים שאני אוהבת לחיים. והסיכוי שזה יקרה הוא טעם החיים.
מנטורית שאני מאוד מעריכה אמרה לי פעם שהיא ממש מאחלת לי להיכשל במשהו. כל דבר, רק כדי לראות שהשד לא נורא, שאבין שלהיכשל זה לא כשלון. את הלקח המקצועי הזה התקתי לכל שאר החיים שלי - האנשים היחידים שלא נכשלים הם מי שלא מנסים. אם כל ניסיון מעלה אצלי פחד ואני דוחפת דרך החומה הזאת? אז הוא גם מעלה אצלי אומץ. אומץ הוא תולדה של פחד.
מצד שני התחושה היא שעבדתי כל כך קשה להצליח רק כדי להוכיח שאני לא כישלון, שזה אולי מנגנון הישרדות בריא לזמן מסוים, אבל לחיות ככה אלו חיים בודדים גם אם מלאי שליטה. מצאתי את עצמי מתפשרת על גברים, משרות, רצונות שידעתי במאה אחוז שאהיה עם ידי על העליונה בהן - גם כשהייתי עם רגל אחת בחוץ.
ממישהי שהייתה מחוזרת על ידי אופציות בטוחות להחליא, הפכתי למישהי ששמה את כל הז'יטונים שלה רק על מה שהיא בעניין שלו. בדייטים אלה גברים שגורמים לי להקשיב יותר ולהסביר פחות. כשאת מבינה מה נעים לך, וכשאת מרגישה מובנת בדרך הספציפית שלך - קשה ללכת אחורה. אז למרות שהסיכוי לרווח עולה בסיכון רגשי, אני משתדלת לזכור שזה גם הופך אותי לאמיצה מהרגע הראשון. של כל ניסיון.
בקיצור, על הקבר שלי יכתב (אולי בגאווה)
זאת? פחדה את דרכה לפסגה
