שלוש דקות אחרי שנעלתי אחריו ת'דלת כבר הייתי מכופפת על הספה. בקושי הספקתי להסתכל עליו קצת להיזכר למה אני מרשה לו להתייחס אליי ככה והופס אני כבר מדברת לקיר. ליטרלי.
אני יודעת מה מגיע אחרי נוזל סיכה והוא יודע שהתחת שלי בתול ושאין דיבור. אני יודעת גם שבכלוב לא להיות בקטע של אנאלי זה כמו להגיד שאני שומרת נגיעה, ממאה שערים, אבל נמנעתי בעיקר בגלל גברים מפה. אז אנחנו פיטים?.. יופי נקסט! שבריר השניה שלקח לי להחליט אם להישאר במקום או לנוס על נפשי הרגיש כמו שעה. איכשהו מכל אלף הטיעונים שהתרוצצו לי בראש, המחשבה הדרמטית שהייתי בוטחת בו עם החיים שלי זה מה שהרגיע וגירה אותי מספיק כדי להרטיב להישאר במקום.
כשהוא התחיל להכניס את הפלאג הוא אמר ש'זה עונש שמנעתי אותי ממנו ליותר מדי זמן'. אבל הידיים שלו בכולי, תשומת הלב שלו סביבי והעיניים הנוצצות שלו עליי - כל מה ששמעתי מתחת לנשימה שלו זה 'התגעגעתי אלייך'. יכולתי לשמוע את הציפורניים שלי ננעצות בכרית הספה, בלעתי רוק ואת הלחץ ונשכתי שפתיים חזק.
הפלאג היה חצי בפנים כששברתי דמות והתחלתי לצרוח עליו שאני לא רוצה ודי וכואב לי, והוא הרפה, בדק כמה אני רטובה, סידר משהו והמשיך כמו הבנזונה שהוא, רק עם יד חמה על העורף המיוזע שלי. 'אמרתי לא לזוז', המילים שלו מדודות אבל הקול שלו חם והמגע שלו זה כמו סמים בשבילי, הוא מחליט איזה מגע הוא נותן ומתי.
זה סנכרון שאני לא יודעת להסביר, איך שני אנשים בדיוק על אותו גל, על הקצה שלו, על הקצוות שלי, ואני לא הקפטן. הגלים שנשברים לחוף נרגעים כשמעמיקים פנימה, וגם אני. כשהוא מסיים הוא עוזר לי לרדת לרצפה מנגב לי דמעות ומרשה לי לקלל אותו קצת. לקח לי 7 צחקוקים להבין שעדיף לי לא לצחקק כרגע.. מצחיק? גם אותי זה הצחיק. אז 8 תכל'ס.
הגוף שלי מתאושש יותר מהר מהאגו ולאט לאט אני כבר נמרחת עם הלחי על הירכיים שלו, מנשקת לו את הידיים, מורידה דופק.. אני יודעת שרק התחלנו.
אני אסירה בתודה שלי. ונוח לי שאצלו המפתח.
