פעם נוחתת על הפנים שלי, פעם על הישבן. היד החזקה שלו ממטירה כאב על כל חלקה בגוף שלי- הירכיים, הגב, החזה, הכל בהישג ידו הרעבה.
אני מביטה עליו מלמטה כשהוא קורע אותי בעודי קרועה בין כאב לעונג. מבטו מעורפל והנשימות שלו נוהמות לעברי שירים על תשוקה וכוח. טיפה אחר טיפה הזיעה שלו נושרת על הפנים שלי, מצננת את עור לחיי הבוער מהצלפת ידיו. האוויר סביבנו סמיך ולח והמצעים שלו ספוגים בשנינו. המחשבה הזו גורמת לי להתחכך חזק יותר על הסדין, אינטסטינקט פרימיטיבי של סימון טריטוריה.
משהו באון שלו אובד והוא נשלף מתוכי ומוביל אותי מהשיער אל בין רגליו. "תמצצי", הוא מצווה. השפתיים שלי משורבבות בתסכול, אבל מהר מאוד אני יוצאת מבועת האכזבה שלי ונבלעת בתוך כלוב של ציות, יודעת שזה ישתלם. הוא מלפף את רגליו סביב פניי וזה חם לי ומקשה עליי, יש לי קלסטרופוביה מאינטימיות והוא כופה עליי את כולו בלחץ שסוגר לי על האזניים. בין שפתיי ועל עורי אני מרגישה את שריריו נמתחים ונעים סביבי, הוא משנה תנוחה לישיבה ומרפה מרגליו סביבי, הידיים שלו מוצאות את הישבן שלי שוב, מדגישות במרקר ורוד, אדום וכחול, את מה שאני, מי שאני, את מה שאני אוהבת ואיך שאני אוהבת את זה.. אבל הוא לא מפסיק בנקודה המהנה, וגם לא בנקודה המענה. הוא אוהב לשמוע אותי מייללת ובוכה על הזין שלו, להרגיש את מיתרי הקול שלי רועדים עליו כשהוא מזעזע את עולמי שוב ושוב ושוב..
כשהוא קשה מספיק הוא מעלה אותי עליו, הידיים שלו שורטות לי את הגב והוא, אדון אפילו מלמטה, מזיין אותי בכל הכח שיש לו בגוף השזוף הזה שלו. כשהוא קרוב הוא לופת את הצוואר שלי ולוחץ, המבט שלי מתחנן לדי ולעוד ובעיקר לתזהר עליי, בבקשה.
כשהוא מעביר אותי לעמוד על ארבע אני מבינה שאנחנו קרובים לסוף. ופתאום משהו מבליח בי כמו קרן אור- אולי תחושת הקלה, אולי גאווה כמו אחרי מסע כומתה מפרך. הגוף שלו עובר לביסט-מוד והוא הולם בי מאחורה בכל הכח, היד שלו מתלפפת סביב השיער שלי והוא מושך אותי אחורנית דרכו, הסנטר שלי מתוח כל כך גבוה שאני לא מזהה את הקול שלי כשאני גונחת, או צורחת או מה שלא עשיתי שם. לרגע אני מפחדת שהצוואר שלי ישבר ואז לפתע הכל נשטף, כמו שריפה על חוף שנבלעת בגל.
הוא גומר והכל דומם. אני בוכה, מייבבת, ואני רוצה להתייפח לו בין הידיים. אני צריכה שהוא יחבק אותי, אני צריכה שהוא יגמיר החוצה ממני את כל הייסורים שהיו הבטחה לעונג עילאי, מה שהופך אותם למקשה אחת ומטלטלת. אורגזמה שנרכשה בייסורים היא כמו גירוש שדים, היא מנקה איתה הכל, היא מותחת את הגוף והנפש כמו על סד עינויים, צורחת החוצה ממך כל מאגיה שהתחבאה לה בין סיבי השרירים, או נימי הנפש.
אבל הוא פשוט קם.
הוא פשוט קם.
הוא קם.
בדיעבד היום אני מבינה שהמבט המזוגג שלו הראה שהוא לא שם לב אליי, שהייתי כלי למימוש העונג שלו אבל הוא לא תפס את עצמו ככלי למימוש העונג שלי. הוא לא חשב מה הוא הולך לעשות ואיך טרם הגעתי אליו, הוא פשוט "זרם".. הוא לא חשב על סף הכאב שלי, הוא לא חשב על הדרגתיות. הוא לא חשב על לשכב איתי- הוא חשב על להביא איתי ביד. אני הייתי הפורנו שהוא יכל להריץ אבל לא להעריץ. אני הייתי היד שלו והוא אונן איתי, עם כולי. וכשהוא גמר איתי- הוא כיבה את הסרטון המורכב שהינני, והלך להדליק ג'וינט. הוא לא העניק לי כאב, הוא רק הכאיב לי.
בסוף, אלה לא היו הידיים שלו שניחמו את הפצעים, זה לא היה הקול שלו שהביע הערכה על היכולת שלי לספוג למענו, זה לא היה החזה שלו שלתוכו בכיתי בפורקן, אלה לא היו האצבעות והלשון שלו שהעניקו לי את הפרס שהרווחתי- היו אלה כל הגברים האחרים שבאו אחריו ונתנו מה שהוא לא. אחריו, הבטחתי לעולם לא לתת את עצמי לאף גבר שרק רוצה להביא איתי ביד.
-
מאז מדי פעם הוא יוצר קשר, מספר על העבודה שלו, על הצוות הנוסף שהוא קיבל ועל האחריות שהתפקיד מביא איתו.. אני מחייכת חיוך חמוץ כשאני שומעת אותו מדבר על אחריות. הוא שוב מציע להפגש עוד פעם. הוא זוכר הכל לגביי.. בבדיחות הדעת הוא אומר שיש בחורות שהוא היה איתן לפני חודש שהוא זוכר פחות טוב ממני.. אני נאנחת ועונה לו בכנות שההערכה שלו הגיעה מעט מדי, מאוחר מדי.
http://40.media.tumblr.com/1371ef5046cd7aeb183346cfc76a8c05/tumblr_n2ep7zQ9F91spkhuro1_500.jpg
