אני בדיוק נכנסת הביתה מיום ארוך בעבודה, השותף מתאמן עם חברים שלו על שירים של seether בחדר. אני מוזגת לעצמי כוס יין ועושה ליפסינק עדין לצרחות שלהם, המוזיקה הזאת היא כמו ראגיי לנשמה, ברקע שנותנים לה לחלחל. בדירה עומד ריח הבושם שלו ואני נושמת עמוק ונאנקת בעונג, כיאה לסאקרית לריחות טובים.
שותה קצת מהיין וקורסת על ספת הבד האדומה, חולצת נעליים וממוציאה את הערכה, מחכה לפאוזה שקטה בשירה שלהם ודופקת להם על הדלת, מפזרת שלום כללי לרחבי החדר, שמתפעל מהעובדה שאני כבר עם כוס יין ביד אחת ושקית גאנג'ה קטנה בשניה. אני מושיטה את השקית לשותף שלי, "תעשה לי" אני מחייכת אליו. היא לא אוהבת לגלגל לבד, הוא מסתובב להסביר לחברים המשועשעים שלו. "אף פעם לא הייתי צריכה" עניתי.
רבע שעה אחכ כבר לא שמעתי את המוזיקה הרועשת, טבועה עד האזניים בתוך עצמי, שוקעת בספה עד ליבת כדור הארץ השקטה והקדחתנית. מחשבות טסות על פס רחב, כל מחשבה היא צבע אחר וההרמוניה בניהן עושה אותי רעבה להרוס משהו יפה. מעבדת לאט את היום שעבר עליי, כל הדברם הבעיתיים צפים במחשבותיי, נפתרים וממשיכים הלאה. בעיה אחר בעיה אני מדבגת בביעילות, פורמת את הקשרים הרכים שהיום הזה הסעיר לתוכי באדוות.
הג'ויינט כבוי במאפרה והמגננות שלי זרוקות כמו שלולית בגדים על הרצפה. הנגינה נפסקה ודלת החדר של השותף נפתחת, אני לא פוקחת עיניים ואחרי שני רגעים מרגישה משקל למרגלותיי על הספה, אני פוקחת עיניים ומחייכת כשאני רואה את השותף שלי יושב לידי עם חיוך כמו מדבקה של סמיילי, בתגובה החיוך שלי הופך לצחוק משועשע. "החיוך שלך מדבק אותי" אני אומרת ונמתחת, ממשיכה לצחוק עדיין. "הכל בסדר איתך?" הוא שואל עם החיוך היפה הזה. אני מהנהנת ומתיישבת כדי לפנות מקום לכל החברים שלו שבאים לשבת איתי קצת בסלון, ומרגישה כאילו עשיתי עכשיו מקלחת חמה. "סיימתי להתנקות", אני אומרת להם ועושה קוקו תו"כ. כולם מבינים אותי.
סמים, אלכוהול, בחורים יפים ורעים, מוזיקה טובה ורועשת....
אדם מגדיר עצמו דרך ההתמכרויות שלו
אני מכורה לכל מה שאתם רגילים להתנצל עליו
