הבוקר שלי התחיל שגרתי. פתחתי אותו עם אספרסו על המרפסת הצופה אל הים שהיה רגוע. יש משהו בשקט של המים המוקדמים שגורם להכל להיראות צלול יותר. ידעתי שהיא עדיין ישנה. דמיינתי אותה בתוך השקט של המיטה שלה, רחוקה מהרעש של העולם, עדיין לא יודעת שהיום שלה עומד להתחיל בבת אחת.
לא רציתי שהיא תתעורר לאט. רציתי שהיא תתעורר אלי. שלחתי את ההודעה כשסיימתי את הקפה.
תתקשרי אלי עכשיו. יש לך 5 דקות. אחרי זה אל תתקשרי. השעון מתחיל לרוץ.
הטלפון רטט ביד שלי תוך פחות משתי דקות. דמיינתי אותה נבהלת מהצליל, קופצת מהמיטה ומחייגת תוך כדי שהיא מנסה לאסוף את המחשבות. כשעניתי שמעתי את הנשימה שלה בצד השני – כבדה, מבולבלת, מלאה באדרנלין של מישהי שנזרקה מהחלום ישר לתוך המציאות שלי.
אדוני, היא לחשה בקול צרוד מהשינה, חשוף לגמרי. הספקתי. אני כאן.
למרות הדרישה ללוח זמנים צפוף, לא ויתרתי על החיבור בינינו. דרשתי בשלומה והתעניינתי איך ישנה. היה לי חשוב לשמוע את הטון שלה מעבר למילים. הרעד בקול שלה נרגע מעט כשהיא ענתה לי, כאילו הדאגה שלי נתנה לה קרקע יציבה לנחות עליה בתוך הבוקר הסוער הזה.
במהלך השיחה ציינתי שאנחנו נתראה. לא ציינתי מתי ולא אמרתי איפה. פשוט השארתי את זה תלוי באוויר. השילוב בין החום שבשאלה שלי לבין חוסר הוודאות לגבי המפגש יצר אצלה דריכות חדשה. היא קיבלה ממני ביטחון, אבל גם הבנה שהיא צריכה להישאר מוכנה לכל רגע.
השיחה הייתה קצרה. כשהיא ניתקה ידעתי שהיא לא תחזור לישון. היא תצא לעולם כשהיא עטופה בידיעה שאני שומר עליה, אבל גם זוכרת בדיוק מי מחזיק בשעון שלה ומי קובע את המפגש הבא.
מזמין אותך לקרוא פרקים נוספים בבלוג שלי