את הבוקר פתחתי בהודעה קצרה. הלילה אחרי העבודה. זהו. בלי מיקום ובלי הסברים. ידעתי שבשנייה שהיא תראה את המילים האלו על המסך היום שלה יפסיק להיות שלה. המילה הלילה היא לא רק ציון זמן היא נוכחות שלי שנדחפת לתוך כל רגע שהיא עוברת. תזכורת למי היא שייכת באמת.
דמיינתי אותה מנסה לתמרן בין המטלות, מדברת עם אנשים ומחייכת את החיוך המנומס שהעולם מצפה ממנה בזמן שבפנים הכל דרוך. היא בטח הריצה בראש תסריטים, ניסתה לנחש את המיקום, את הבגדים, את מה שאדרוש ממנה. רציתי שהיא תרגיש את חוסר השקט הזה. שהעבודה שלה תהיה רק רקע מטושטש לדבר האמיתי.
בצהריים הגיעה ההודעה שלה. אני לא מצליחה להתרכז אדוני, היא כתבה. הרגשתי את חוסר האונים שלה דרך המסך, את הדרך שבה המחשבות עלי מפרקות לה את סדר היום. חייכתי לעצמי. השליטה שלי נבחנת בדיוק כאן – ביכולת להחזיק אותה קצר גם כשאני לא בטווח ראייה.
שלחתי לה הודעה קצרה, שלוש ספרות. 478.
ידעתי שברגע הזה היא עוצרת הכל. לא משנה מי עומד מולה היא עוצמת עיניים. שואפת לארבע שניות, מחזיקה לשבע ונושפת לשמונה. היא צריכה את המשמעת הזו כדי לא להתפרק מהציפייה. הנשימות האלו הן הדרך שלה להתחבר אלי מחדש, להשקיט את הרעש ולהיזכר שהיא תחת חסותי.
לא הוספתי מילה. השארתי אותה עם השקט שלי ועם קצב הנשימה שהכתבתי לה. השליטה הכי חזקה היא לא לספק תשובות אלא לתת לה לחיות בתוך המתח ולדעת שהיא מסוגלת להכיל אותו רק כי אני הראיתי לה איך.
עכשיו כשהערב מתקרב אני מרגיש את הדריכות שלה בשיא. היא כבר לא מחזיקה את המושכות של היום שלה. היא פשוט מחכה למילה הבאה שלי שתגיד לה לאן ללכת. היא שלי עוד לפני שנפגשנו.
מזמין אותך לקרוא פרקים נוספים בבלוג שלי