העבודה האקדמית המשיכה להיכתב תחת הלחץ המשתק של הדד ליין והכאב המפכח של האבנים בתוך הנעליים שלה. אבל בשיחה הלילית שלנו הקול שלה רעד אחרת. היא הודתה בחשש שהיא מאבדת אחיזה בשאר חלקי החיים שלה ושבתוך הטוטאליות שלה מולי היא מזניחה את הבית. היא סיפרה שבעלה מרגיש שמשהו עובר עליה ושהיא בקושי נוכחת שם בלב ובגוף. יכולתי לשמוע בטון שלה שהיא כמעט מצפה שאשמח מהעובדה שהיא כולה שקועה בי אבל הרגשתי איך האחריות שלי כלפיה מתהדקת. כאב לי לשמוע אותה ככה מפוזרת והיה לי חשוב שהיא תבין שרשלנות כלפי הבית שלה היא פצע בנשמה שלה שאני לא מוכן לאפשר.
ההנחיות החדשות שנתתי לה לא הגיעו ממקום של עונש אלא ממקום של עוגן. רציתי להחזיר לה את היכולת לנשום בתוך המציאות שלה. הוריתי לה להפסיק להזניח את בעלה ולהתחיל לתחזק את הקשר הזוגי שלהם בצורה הכי עמוקה ונוכחת שיש. הודעתי לה שמרגע זה היא דואגת להיות שם בשבילו בלב פתוח ובחום ושהיא עושה את זה כי אלו ההוראות שלי. ההנחיה שלי חרגה מעבר לשיחות חולין היא נגעה במקום הכי אינטימי שלהם. פקדתי עליה לא למנוע ממנו דבר ולקיים איתו יחסי מין מלאים בכל פעם שירצה וגם ליזום בעצמה בלהט. רציתי שהיא תרגיש שהיא מתמסרת לחובות שלה בבית כחלק מההתמסרות שלה אליי כי זו הדרך היחידה שבה היא תישאר מאוזנת ושלמה תחתיי.
הדיסוננס הזה טלטל אותה עד העצם. היא הייתה צריכה להיות האישה המסורה והחושנית במיטה שלה כשבפנים היא כולה שלי ספוגה בבעלות שמנהלת לה את הנשימה. בכל פעם שהיא הפגינה כלפיו חום או התמסרה למגע שלו היא ידעה שהיא עושה את זה כדי להוכיח לי שהיא מסוגלת לעמוד בסטנדרטים שלי. הכניעה שלה עברה דרך המקום הכי פרטי שלה והיא הבינה שהאהבה והדאגה שלי אליה לא עוצרות בחדר העבודה אלא מחבקות ומנהלות כל רגע ביום ובלילה שלה. עכשיו כשהיא מתמרנת בין הדרישות האקדמיות לבין החום שהיא מעניקה בבית היא יודעת שאני שם שומר עליה שלא תיפול ובוחן איך היא צומחת מתוך הציות הזה. הידיעה שהיא איתו רק כי היא שלי הפכה את הכל לאנושי וחשוף הרבה יותר.
מוזמנות לקרוא פרקים קודמים בפוסט שלי.