מיד לאחר מכן הבהרתי לה את חוקי המשמעת החדשים לגבי הלימודים. הודעתי לה שמרגע זה היא יושבת רק בגב זקוף ורגליים יציבות על הרצפה מול המחשב ושאני יכול לדרוש ממנה צילום של היציבה הזו בכל רגע נתון בלי התראה מוקדמת. הדגשתי לה שהציון הוא חלק מהציות שלה וכל דבר מתחת לשמונים נחשב מבחינתי לכישלון מוחלט שיגרור עונש כבד. 79 זה נכשל הבהרתי לה והמילים האלו נחרטו לה בלב כי היא רצתה להצליח בשבילי יותר ממה שרצתה בשביל עצמה. הדרישה האחרונה הייתה הנוקשה והמפתיעה מכולם. פקדתי עליה לצאת מיד לגינה וללקט עשרים אבנים קטנות. פקדתי עליה להכניס עשר אבנים לכל נעל ולנעול אותן. הכאב החד והממשי הזה ליווה אותה לאורך כל זמן הכתיבה. היא קיבלו את הדרישות בהכנעה מוחלטת מבינה שהשליטה שלי היא הדרך שלה לשרוד את השבוע הזה. העבודה האקדמית הפכה למבחן של ריכוז תחת כאב פיזי מתמיד כשמצד אחד הדד ליין לוחץ ומצד שני האבנים שדוקרות לה בכפות הרגליים בכל תנועה והדרישה שלי למצוינות נותנים לה את הכוח להמשיך. היא נלחמה בכל משפט כשהיא יודעת שהיא מוכיחה לי את האהבה והצייתנות שלה דרך כל מילה שהיא מקלידה ודרך כל דקירה בתוך הנעליים שלה. ידעתי שהסוד הזה שורף אותה מבפנים ושהיא כבר מתחננת לרגע שבו היא תוכל להגיש את העבודה ולהתמסר שוב לילדה היפה שלי שמתפרקת לרסיסים תחתיי. המתח שנבנה בינינו עכשיו בתוך השקט של הבית שלה הוא הדבר הכי חי ואנושי שיש לשנינו.
מוזמנות לקרוא פרקים קודמים בפוסט שלי.