עברו מספר ימים מאז שהדלת של הצימר נפתחה והיא חזרה לעולם שבחוץ למסכה של האישה הנשואה והמסודרת. השארתי אותה בתוך השקט המכוון הזה נותן לה להתבשל בתוך הגעגוע והידיעה שהיא כבר לא שייכת לעצמה. היא הייתה צריכה להתרכז בעבודה לסיום סמסטר שהיא חייבת להגיש אבל הדד ליין כבר התחיל לתקתק והיא הרגישה שהיא הולכת לאיבוד בתוך הדפים. המילים על מסך המחשב נראו לה פתאום חסרות משמעות מול הזיכרון של עור המוקה החם שלה תחת החגורה שלי. היא ישבה שם מול המחשב בבית שלה מנסה להיראות פרודוקטיבית אבל בפנים הלב שלה פעם בקצב של הבעלות שלי. הריכוז שלה נשבר שוב ושוב והיא כמהה לקול הסמכותי שלי שיעשה לה סדר בתוך הכאוס בראש. שלחתי לה הודעה קצרה בדיוק כשהיא הרגישה שהיא עומדת להישבר מול הפרק האחרון של העבודה. ההודעה הכילה חמש מילים בלבד שהחזירו אותה למרכז של עצמה והזכירו לה למי היא מחויבת. כתבתי לה שבי עם גב זקוף רגליים על הרצפה. המילים האלו היו כמו חיבוק חזק ונוקשה שגרם לכל הגוף שלה להימתח בבת אחת. היא ענתה לי מיד ברעידה קלה באצבעות ושאלה איך אתה רואה שאני לא יושבת זקוף. החיוך שלי בצד השני של המסך היה קר ומלא סיפוק כשעניתי לה שאני לא צריך לראות כדי לדעת שהיא מזייפת ושמעכשיו אני העיניים שלה גם כשהיא לבד בחדר. היא הרגישה את הדמעות עולות לה בעיניים לא מעצב אלא מהקלה כי ידעתי מה היא צריכה עוד לפני שהיא ידעה בעצמה.
מוזמנות לקרוא פרקים קודמים בפוסט שלי.