איזה יום ארוך. היא הגיעה למשרד בשמונה וחצי, אחרי סופשבוע ארוך אבל לא ממצה, וגילתה שהמחשבים נפלו. פעם זו היתה הזדמנות לנוח עוד קצת עד שהתקלה תתוקן, אבל מאז שמונתה לאחראית צוות היא היתה האחראית לנדנד לצוות הטכני ולהחזיר את העבודה לסדרה.
בעשר בבוקר, אחרי שעה וחצי של צעקות שהסתיימו בתיקון חלקי, נכנסה לישיבת הנהלה שבועית, ויצאה משם עוד יותר עצבנית. שוב הפילו על הצוות שלה את כל המשימות שאף אחד לא רוצה לעשות, שוב היא תצטרך לרדות בעובדים המסכנים שלה כדי לעשות משהו שמישהו אחר היה צריך לעשות לפני שבועות. להפסקת הצהריים שלה היא לא יצאה, כמובן, אכלה כריך עלוב עם סלט דלוח ליד השולחן במשרד ואחרי חמש דקות המשיכה בעבודה.
היא לא התכוונה לצעוק על החנון הנמוך מהצוות שלה, אבל הפאשלה שלו היתה כל כך קולוסאלית, שלא היתה לה ברירה. היא זימנה אותו אליה למשרד, התחילה בדיבור תקיף אך רגוע, ולאט לאט הרגישה שהיא לא מסוגלת לעצור את עצמה. היא ידעה ששומעים אותה בחוץ, מעבר לקירות הדקים, אבל זה לא היה לה אכפת. האדרנלין פשוט השתלט עליה, והיא הוציאה עליו את הכל. אחרי כמה דקות, כשישב שם עם זקן התיש הממורטט שלו וספג בפרצוף הלום את הצעקות (אם זה היה סרט מצויר, השערות שלו היו עפות אחורה), היא אפילו התחילה קצת ליהנות מזה. כשהתחילה בפעם החמישית משפט ב"אם עוד פעם אחת..." נדמה היה לה שהיא אפילו קצת נרטבת. אבל אז הוא יצא מהמשרד שלה, חפוי ראש, והשגרה היבשה חזרה.
כמה שעות לפני כן, עוד חשבה שתצא הביתה בחמש וחצי, גג שש, אבל הפאשלה של החנון השאירה אותה שם עד שמונה. התאונה באיילון, כמה קילומטרים לפניה, הבהירה לה שזה ממש לא היום שלה. ורק כשבלמה והצטרפה לעדר העומדים בפקק, חשבה בפעם הראשונה באותו יום על הבית. היא כבר ידעה מה מחכה לה שם. בהחלטה של רגע החלה לחייג את המספר שלו, כדי להגיד לו שהערב לא.
נכון, כבר חודש שלם שזו מסורת יומית קבועה, חודש שלם, וזה עושה לה את היום, ואין כמוהו והכל, אבל הערב היא היתה חייבת הפסקה. היום הזה גמר אותה. הוא בטח יבין.
ממתינה. בטח תיכף יחזור אליה.
הפקק השתרך, לא זז, אבל אז, כדרכן של תאונות, הכל פשוט השתחרר, ותוך שבע דקות היא היתה בבית. הוא עוד לא חזר אליה. לא נורא, חשבה לעצמה כשעמדה ליד הדלת, תיכף אגיד לו פנים אל פנים.
היא פתחה את הדלת, ודבר ראשון ראתה את הטלויזיה הדולקת. איזה ריאליטי מטופש ששניהם אוהבים. אחרי שניה ראתה את הצלחות על שולחן הסלון - החביתה, הסלט הקצוץ דק, פרוסת החלה והחומוס שהיא אוהבת. ככה היא אהבה את ארוחות הערב שלה, פשוטות, כמו של פועלי בניין.
ואז ראתה את הבייבי דול הוורוד. ואז ראתה אותו. עין וחצי על הטלויזיה, חצי עין פוזלת לעברה. יד ימין מונחת לידו על הספה, שתי אצבעות זקורות מעלה, מחכות.
מבעד לערפל היום שמעה אותו אומר: "האוכל שלך מוכן. התוכנית התחילה לא מזמן. תוך חצי דקה אני רוצה לראות את החליפה הזאת שלך מקופלת על הכיסא במטבח. את העקבים את משאירה. הבגדים להלילה כבר פה. המושב שלך מחכה לך."
הוא נענע את שתי אצבעותיו, מסמן את המיקום המדויק להניח בו את ערוותה המגולחת, ואז, מבלי להרגיש, כל שריריה נשמטו, ובאופן אוטומטי, אצבעותיה פשוט נשלחו בזריזות לכפתור העליון של החולצה.
היא ראתה אותו, ופשוט שכחה איך אומרים "לא".
כמו בכל החודש האחרון.
***
למחרת, כשהתעוררו, פתאום שאל אותה "תגידי, חיפשת אותי אתמול בערב?"
היא הנהנה. "שום דבר חשוב," אמרה.