כן, אני אשמור עלייך.
כן, אני אגונן עלייך.
כן, הזרועות הארוכות שלי יעטפו אותך תמיד בחיבוק כל כך חזק וחם, שתאבדי כל עניין בעולם החיצון, בכל מה שקורה מחוץ לחיבוק הזה.
כן, אני אקשיב לך.
כן, אני אפרגן לך בענק.
כן, אני אראה אותך.
כן, אני אתן לך את כל תשומת הלב שמגיעה לאישה כמוך. ומגיעה.
כן, אני אשב מולך ואגמע בעניין רב, נטול כל ציניות או שעמום, את כל קורותייך ביום המבאס בעבודה, על הבוס שמטריד אותך, על החצי-שעת העבודה שאת עוד צריכה לתת מהמחשב בבית, או על הריב עם הקופאית הנוראית ההיא בסופר, או אפילו את הסיפור ההוא מהילדות שכבר סיפרת מאה פעם אבל הוא עדיין חשוב לך מאוד, ולכן הוא גם חשוב לי.
וכן, אני אפנק אותך.
כן, אני אספק אותך.
כן, אני אגמיר אותך. שוב ושוב. בכל דרך אפשרית. אגמיר אותך כמו שאיש לא הגמיר אותך קודם, עד שהעיניים ייצאו מחוריהן,
ואת - את צריכה לזכור רק דבר אחד:
את שייכת לי.
זה הכל.
זו האקסיומה, זו הנחת היסוד, זו האמת העיקרית שאין בלתה.
יצירת המופת האנטומית הזאת, שעד היום התייחסת אליה בתור "הגוף שלך", היא מעכשיו שלי. לשימושי האישי, לגחמותיי הפרטיות.
השערות הגולשות - שלי.
העיניים הנוקבות - שלי.
חצי-החיוך התמידי - רק שלי.
הצוואר הברבורי - שלי.
הכתפיים הזקופות - בידיי.
הפטמות הוורדרדות - שלי.
הפופיק המתריס - מתריס רק אליי.
הזרועות השמוטות לצד הגוף - שלי.
הישבן הרוטט - כן כן, גם הוא.
הירכיים הדשנות - ניחשת נכון. שלי.
והכוס הזה, הכוס הזה, קפל העור הקטן, הרטוב והמגולח-למשעי הזה, הוא כל-כולו, לאורכו ולרוחבו, לכל עומקו, גוש אחד שלם של ציפיה אליי.
אל האצבע שלי, אל הלשון שלי, אל הזין שלי.
כך שהחיבוק ההוא יהפוך לפעמים לחניקה.
וההגמרה הזאת תהפוך לפעמים להתשה.
ואת חצי-שעת העבודה מהבית את תנהלי כשפטמותייך צבוטות בין ציפורניי.
ושיחת הנפש ההיא, תתנהל לפעמים כשאת פשוטת איברים מולי, חשופה לחלוטין, גופך מחייך אליי ופיך מדבר. ואני מקשיב.
למה? כי אני אמרתי.
כי מהיום, את שייכת לי.
והגוף שלך - הוא דבר קטן ושימושי ששייך לי.
הבנת? מצוין. אני מוציא את האצבע.
השיחה הסתיימה.
