ממוחי הקודח

(אני מפרסם שוב את הסיפור הזה, כי נראה לי שהוא קצת נפל בין הכיסאות בפעם הקודמת שפרסמתי אותו. אשמח לתגובות ולהערות).

 

כשאני יוצא מהבית בבוקר, אני מרגיש את העקצוץ הנעים הזה בכפות הידיים.

עברו בדיוק חודשיים מאז שהרגשתי אותו בפעם האחרונה, אבל איכשהו, בכל פעם שהוא מופיע מחדש נדמה שהוא תמיד היה שם.

 

היום יום יפה של מאי, והמשרד לא רחוק, אז אני מחליט ללכת ברגל. הילדים כבר בבית הספר ובגן, מירי נשארה לטפל בכמה עניינים בבית (אפשר להבין אותה), אז אין באמת סיבה לקחת את האוטו. ביום כזה זה ממש מיותר להיות סגור בתוכו, ולא רק בגלל מזג האוויר.

 

ברמזור ליד הבית עומדת אמא צעירה, עם ילד בן שנתיים בערך בטיולון. שמלת קיץ ירוקה עד הברכיים, כתפיות של חזיה לבנה שמבצבצות ממתחתיה, כובע רחב שוליים, שוקיים חטובים ומושלמים. אני עוקף אותה בזמן שאנחנו עוברים במעבר החציה, חופן לה את הישבן וממשיך הלאה. בניגוד למנהגי, אני זורק מבט חטוף לאחור כדי לראות את התגובה שלה. היא מחייכת, חיוך מבויש של השלמה.

אני מכריז לעצמי שזה סיפתח מושלם ליום הזה.

 

לא כולן מחייכות. זה לא תמיד נעים לראות, אבל איכשהו למדתי להתעלם. כולנו למדנו. בהתחלה הן עוד מחו אפילו, חלקן העזו להוריד לנו את הידיים, אבל מבצע האכיפה האינטנסיבי, שהחל חודש וחצי אחרי כניסת החוק לתוקף, החזיר אותן לתלם וחיסל את ההתנגדות.

 

אני זוכר מצוין איפה הייתי כשהכנסת אישרה את חוק חמל"ה ("חיפצון ממוסד לישראל הגונה"). זה היה באיזה יום שני אחר הצהריים, בסוף יום מבאס במשרד. הקריין בחדשות של חמש הכריז על ההצבעה על הצעת החוק שהגישה הממשלה - בהובלת שרי הבריאות, החינוך וביטחון הפנים - וברחבי האופן-ספייס נשמעו קריאות צהלה. לא קולניות במיוחד, אז עדיין קצת התביישנו, אבל הן בהחלט נשמעו.

דגנית המזכירה של יוסי המנכ"ל בדיוק עברה ליד השולחן שלי עם הסקיני הקבוע שלה, וכמעט התפתיתי. אבל הייתי חייב להזכיר לעצמי שהקריין אמר שהחוק ייכנס לתוקף רק בעוד חודש, וגם אז - לא ידעתי מתי יגיע תורי.

 

בגדול, החוק הוצג כניסיון מקורי למאבק בהטרדות המיניות וב'תרבות האונס', כמו שקראו לזה הפמיניסטיות. לרוב הציבור היה די ברור שהוא סתם נועד להגשים פנטזיות של כל מיני פקידים זוטרים יותר ופחות במשרדי הממשלה, אבל הטיעונים שהועלו בעדו נוסחו בצורה כל כך משכנעת, שפתאום כולם התחילו לתמוך בו. הוא אפילו זכה לתמיכה של 11 מתוך 20 חברות הכנסת.

 

הם אמרו ששבוע בחודשיים זה הרע במיעוטו. שהענישה מחוץ לשבוע הזה תהיה כל כך קשה, שאף אחד לא יעז. שהאכיפה תהיה מוחלטת וחסרת פשרות. כנגד שני הצדדים.

 

ולאט לאט גם הנשים התחילו להבין את זה. אז שבוע בחודשיים הן יהיו מותרות לכולנו. זה אפילו לא 15 אחוז מהזמן. וכל שאר הזמן - אדוניות לעצמן. לגמרי. בלי שאף אחד ייגע בהן בניגוד לרצונן. אפילו לא ישרוק. זה דיל לא רע.

 

גם אני, שכבר הפנמתי את ליבת הטיעונים של הפמיניזם המודרני, אפילו של חלק מהפלגים הרדיקליים שלו, לא ידעתי איך לאכול את זה בהתחלה. כמובן שבראש ובראשונה דאגתי למירי. וגם הגדולה כבר בכיתה ד', זה לא רחוק. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שלא תהיה דרך אחרת. שחייבים למצוא דרך לפרוק את כל הדבר הזה שמרחף מעל כולנו כל כך הרבה שנים. ותכל'ס, אולי זה יעשה טוב גם למירי בטווח הארוך.

 

אני מודה, אולי שטפו לי את המוח. 

אולי.

 

בהתחלה הם חילקו את כל אוכלוסיית הגברים הסטרייטיים מעל גיל 18 (כן, מילאנו שאלונים) לשבעה חלקים שווים, ולכל אחד הוקצב יום בשבוע. אני קיבלתי את שלישי. לא רע, במיוחד בפעם הראשונה, אחרי שהחוק כבר עבר תקופת הרצה של יומיים וכולם ידעו פחות או יותר איך זה הולך.

 

בגדול זה הלך ככה: כל גבר שנשא עליו אישור מיוחד של אותו יום, היה רשאי לגעת בכל אישה מעל גיל 18 שנקרתה בדרכו, בכל סיטואציה, בכל מקום, בכל גיל, בכל מצב משפחתי, בכל דרך אפשרית ובכל איבר בגוף. 

בנוסף, לכל אחד הוקצה גם אדח"ף ("אישור דפיקה חד-פעמית", תכל'ס יכלו לחשוב על משהו קצת יותר מעודן), שהקנה לו את הזכות לקיים יחסי מין מלאים עם אישה אחת לבחירתו במהלך אותו יום, ללא כל התנגדות מצידה.

 

הארגונים הפמיניסטיים ארגנו בהתחלה הפגנות-ענק במחאה על החוק. בהתחלה זה עוד עשה קצת רעש והם הצליחו לעורר תנודות בדעת הקהל, אבל באופן אירוני, אחת ההפגנות נקבעה בדיוק ליום הראשון לכניסת החוק לתוקפו, וכך הפך מפגן-כוח של אלפי אקטיביסטיות לוחמניות בכיכר רבין למופע חרמנות כללי ואינסופי, בחסות המשטרה. אלה שניסו למחות על הידיים הנשלחות נעצרו מיד, ובתור התחלה, כהרתעה ראשונית, חטפו קנסות ענק. אפילו השוטרות זכו לכמה נגיעות מהוססות.

 

וכעבור יומיים הגיע היום שלי.