דחף

ההבדלים ביני לבינה:

כשאני נכנס לחדר אני נכנס עם חזה מנופח וחזות של לוחם, מנסה לאזן בין קשיחות לנגישות כפי שהוחדר לי לעשות. מולי זכרי אלפה הנאבקים על דומיננטיות ונשים עם מבטים חודרים וקשוחים לא פחות, שלא יתפסו כחלשות לרגע.

כשהיא נכנסת לחדר, שלא במסגרת העבודה כמובן, אין לה כוח לזה. היא מעדיפה להיטמע. היא לא צריכה את המשחקים האלה. היא יודעת שהיא יכולה לאכול פה את כולם בעולם שלה, היא רק מקווה שהם לא יגררו אותה לעולם שלהם, שם היא בעמדת חולשה. יש לה תמיד תוכנית מילוט. היא לא תתן לאף אחד להצמיד אותה לקיר.

אני פוגש מדי יום ייצוגים חברתיים של מיני אנשים. הצורה שהם רוצים להיתפס בפני החברה, הנורמטיבי המקסימלי שהם יכולים להוציא מעצמם, מלוטשים ונקיים מלכלוך, או לפחות שואפים לכך. אבל מה שהיא רואה.

היא רואה את האיד. את הביטוי המוגזם של היצרים הפנימיים של החברה. היא רואה כל אחד בצורתו הכי מופשטת. היא מכירה אותם יותר טוב מהמשפחה והחברים שלהם, אפילו אם הם נפגשים פעם בשבוע. מרוב וידויים ומעשים היא כבר לא מתרגשת מכלום. אין דבר שאני או אתם יכולים להגיד לה שיגרום לה להניד עפעף, לא משנה מאיזה חור זה יוצא או לאיזה חור זה יכנס.

אני מבין למה היא לא כמו האחרות. היא לא מדברת כמוהן. כל כמה דקות יוצא לה איזה משפט שגורם לך להגיד "את לא יכולה לומר את זה מול אנשים!". לא אכפת לה. למה מה כבר יקרה? הם ישפטו אותה? יוקיעו אותה? היא מכירה את כל החברה האנושית הזו על סטיותיה ואין שום איש מתחסד שיכול לבוא ולהגיד לה משהו על ההתנהגות שלה.

אני בטוח שיש לה לב יותר גדול משל כולנו ביחד. חבל שהיא לא מראה את זה יותר. אבל אני מבין. לא יודע איך אני הייתי מרגיש אם הייתי רואה אנשים כל יום כפי שהם. אולי עדיפות לי הבבואות.

אני חושב עליה כל כמה שבועות, מקווה שהיא בסדר, ואומר לעצמי שהיא כנראה הרבה יותר מבסדר. יש לי פנטזיה שאני איכשהו עוזר לה בחיים, אבל כנראה שההיפך זה הנכון. המעט זמן שהכרתי אותה עזר לי מאוד. פיקס אותי. דברים נראו לי הרבה יותר פשוטים. הבעיות שלי התגמדו. כנראה שאני גם חשפתי בפניה את האיד.

אבל,

יכול להיות שגם ראיתי קצת מהאיד שלה בעצמה. זאת שנותנת לכל אחד לבטא את דחפיו הכמוסים, אולי, רק אולי, נתנה לי מבט פנימה. וזה היה יפהפה.