לפעמים אני בדאון. למזלי אני מזהה את זה. אני מודע לזה. אני יודע שזה לא רציונלי. אני יודע שחצי מהמחשבות שלי הם הגזמות. אבל עדיין. זה לא כיף. הדאונים לאחרונה נהיים קצת יותר מבאסים. למה? כי אני אף פעם לא באמת מתאושש מהם. אני פשוט ממשיך הלאה. בלי איזה נקודת מבט חדשה על החיים כמו שהייתה לי פעם כשהייתי יוצא מדאון. אני לא מתפקס מחדש. אני פשוט ממשיך.
אז למה אני בדאון?
חברים שלי מעצבנים לאחרונה.
אני מוצא את עצמי בהרבה מסגרות מוקף באנשים שלא בא לי לדבר איתם.
אני בדאון כי מאז שיש לי חברה אני מרגיש שאני לא יכול לדבר עם אף אחת ואני בנאדם שאוהב שיש לו ידידות.
אני בדאון כי אני מוקף בכל כך הרבה אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה סקס ונילי, חתונה, משפחה, קריירה מתונה ובית במושב כשכל מה שלי בא זה סקס בדסמי, להיות פוליגמיסט נשוי ל-19 נשים (שכל אחת מהן נשואה לעוד 20 גברים), לגדל ילד ראשון בגיל 60, להיות זמר/שחקן/כותב/עו"ד/כבאי/נשיא העולם ולעבור עיר/מדינה כל שנה. איך לעזאזל מצאתי את עצמי מוקף באנשים שכבר לא מעניין אותם לחלום או לקחת סיכונים? יותר גרוע מכך, איך לעזאזל מצאתי את עצמי מוקף בכל כך הרבה ונילים?
אני בדאון כי זאת אמורה להיות תקופה מצוינת מבחינתי. הולך לי טוב בהכל. יש לי חברה שאני א-ו-ה-ב. אבל איכשהו אני מוצא את עצמי בדאונים האלה. אולי כי עכשיו שמצאתי אהבה אז אני צריך למצוא מטרה אחת שתגדיר אותי בחיים? אולי כי אני מפחד מזה שמצאתי אהבה? כי לפי כל העולם ברגע שאתה מוצא אהבה אז אתה אמור להיות איתה ורק איתה עד סוף העולם אבל איך אפשר להיות עם בנאדם אחד עד סוף החיים? כמה החלטות כאלה אני אצטרך לקבל? כמה פעמים אני אצטרך לבחור משהו אחד ולרוץ איתו עד הקבר? איך אפשר אי פעם לדעת שעשית את הבחירה הנכונה?
ואולי אני בדאון כי הוצאתי בן & ג'ריז שיפשיר ועוד לא נתתי בו ביס.
טוב זהו הוצאתי את זה. תודה שהייתם איתי פה בדאון. נתראה בחזרה למעלה.
