אני באמת מרגיש שזה כבר נהיה מגוחך. בא לי שכל המטוסים עם כל הזוגות שעכשיו טסים לחו"ל יתרסקו באוקיינוס.
בא לי שלהיות לבד יהיה סוף סוף באופנה. בא לי להפסיק לשמוע התממות ולהפסיק לחפש אידיאלים שלא קיימים.
אני באמת מרגיש שאני רודף אחרי רוחות רפואים. הרי זאת שטות מוחלטת.
בכל תחום אחר בחיים שלי יש לי שליטה. רוצה להצליח בלימודים? משקיע עוד זמן ועוד מאמץ, קורא עוד ספרים, מתרגל עוד מבחן והתוצאה תמיד חיובית. רוצה להתקדם בעבודה? מגדיל ראש, לוקח עוד משימות, מכין את הקרקע מספיק זמן מראש כדי להגיע למקום שאני רוצה להגיע אליו. כך גם במוזיקה, בשפות, בכל דבר. אבל במערכות יחסים? אני מרגיש כאילו אני לא יכול לעשות כלום. כל הזמן שבעולם, כל ההשקעה שבעולם ובסוף רק חול בידיים.
אז חאלס. די. אני לא רוצה להיות עבד לטלפון שלי, עבד לזכרונות שאני מנסה לשחזר, עבד לפנטזיות שאני מנסה להגשים. בא לי להיות בן חורין בחיים האלה.
אבל אין איך לשבור את השלשלאות. מחר אני אתעורר ועדיין אתעסק עם אותן שטויות. עדיין אדאג וארגיש בודד ואתהה לעצמי מה יכול לעזור. כמו שאל פאצ'ינו פעם אמר "*everytime I think I'm out, they PULL me back in".
*הציטוט במקור שונה, לקחתי את הגרסה האלמותית לציטוט כפי שנאמרה על ידי האיש הטוב ג'ורג' קוסטנזה
