אולי התחלתי טרנד. כותב כאן על מישהי יוצאת במינה שיצא לי להכיר ושדרשה סיפור עליה. אני אולי לא אוהב לקרוא לעצמי נשלט, אבל כששולטת דורשת (וגם לדרוש צריך לדעת איך לעשות בכבוד) אני מקיים...
הכרנו פה אחרי משיכה הדדית למילים אחד של השנייה. כן כן סיפור האגדות שמחזיק את כולנו פה של להכיר אנשים שווים וחכמים בכלוב מתגשם לעיתים.
נפגשנו בבר מהסאחים שיש והיא בלטה על רקע הונילים שהקיפו אותנו. היא אישה של ניגודים. גם מי שלא יודע על אופייה הבדסמי יעיד על הניגוד בין הדמות המוחצנת-פאנקיסטית שלה לאופי והדיבור הרך שלה. יש לה קול מרגיע והיא מאוד נינוחה, אמיתית ונטולת יומרות. השיחה בבר הובילה אותנו למקומות טובים. התיישבנו כזרים, אך ברגע שהיא תפסה את היד שלי ולחשה לי באוזן, החומות בינינו נשברו סופית והגענו לרמה חדשה של הכרות.
"כמה אתה רוצה לרדת מתחת לשולחן ולנשק לי את הנעל?"
גם השליטה שלה לא באה ממקום של עליונות מלאכותית. הייתי מתאר אותה כד"ר ג'קיל ומר הייד. חיית הטרף שבה יוצאת כשהיא מתחילה לשלוט.
והיא לא לייט. היא מתפרקת ופורקת עליך. אתה תכאב ותתפתל ותלקק רק כדי לספק אותה. והיא ממש לא פסיבית בנושא. היא תקח ממך כל מה שהיא תרצה.
ואז כשהכל יגמר היא תחבק. ותנשק לה את הקרקפת. ותלטף לה את השיער בעוד הראש שלה שוקע על החזה שלך. כי היא לא אוספת עבדים בשביל סלון נקי או נעליים חדשות או בשביל האגו. היא בכלל לא אוספת. היא רק מחפשת. להרגיש.
