ימים מטורפים בעבודה.
אני כבר מתקשה להיזכר בימי ההסגר הרגועים והמשעממים, למרות שעבר קצת יותר משבוע מיום החזל"ש הפרטי שלי.
מתישהו בצהריים אני עוברת שם כמו הוריקן ורואה איך המזכירה שלי פותחת את הדלת לשליח חצי מסטול שמבקש לדעת אם אני נמצאת.
אני מנהלת שיחה קולנית למדי עם גבר ממש לא סימפתי בטלפון, כשאני עוברת לידה, אבל שומעת אותה מסבירה לשליח שהקסדה שלו לא יכולה לשמש כמסיכה והיא ממש לא מתכוונת להכניס אותו פנימה.
השליח דורש לראות אותי. אני תופסת את המבט המתחנן של מזכירתי האהובה ומתייצבת מולו.
- כן?
- זו את?
- כן.
- הנה, קחי.
הוא מוסר לי זר פרחים ואני מנסה להבין אם פספסתי את יום ההולדת שלי מרוב העומס.
אין לי ממש זמן להתעמק בתחושות ותהיות, אני עושה פרצוף חמוד למזכירה ומבקשת ממנה בלי לדבר לקחת לי את הזר. ומיד ממשיכה בריצות הרגילות של הימים האלה, במהלכן אני שוכחת לגמרי על הזר.
השעה כבר 6 בערך, אני נוחתת על הכיסא במשרד ומנסה להבין מה נשאר לי עוד לסיים היום לפני שאתפנה לפקק חביב בדרך הביתה.
ואז אני קולטת את הזר. נזכרת בשליח מהצהריים ובמזכירתי המקסימה שדאגה בזמנו לקנות לי אגרטל חמוד.
הפרחים יפים. אני שולפת את הכרטיס מהזר.
"זה מכם?", אני שואלת את הטמבלים שלי בצ'אט המשותף.
הטמבלים מיד מקפצים ומודים באשמה, מצרפים טונות של לבבות ונראים מאוד מבסוטים שהצליחו להפתיע אותי. חמודים.:)
ואני עוד חושבת לרגע שהאות ש' לא במקום ואיזה מין ברכה זו, הם בדרך כלל יותר דביקים בכרטיסים שמוצמדים לזרים...
מסיימת את מה שנשאר ונוסעת הביתה, מלווה בטלפונים מכל מי שלא הספקתי לחזור אליו במהלך היום.
---------------
ורק בבית, מאוחר בערב, בעזרתו של דוב, קולטת שמילה "אקרוסטיכון" לא זרה לשניים האלה.
שני פרטיזנים. :)
תודה.
