ואז אנחנו משוחחים.
לרוב אני מחויכת ונינוחה.
מנהלת שיחה רגילה, כמעט ונילית, מלאה בחידודי לשון ובהקנטות קטנות.
שיחה בין גבר לאישה, שיחה של שני שווים. שיחה מעניינת. זורמת. קולחת.
ואז משהו מתהפך בי.
כאילו נלחץ לו כפתור קטן בתוכי.
ואני מרגישה דחף בלתי נשלט לעשות משהו עם החיוך הזחוח הזה שמולי.
עם השכל החד הזה.
עם הברק הזה, המסנוור כמעט, של האגו הגברי.
עם ביטחון העצמי הזה שנבנה מולי ברגעים של רגיעה ושיחת חולין.
האני האחרת שמתעוררת באותם הרגעים, לא שונה בהרבה ממני הרגילה.
רק דבר אחד משתנה:
החיוך.
והוא מבשר על הרבה דברים שיתרחשו בקרוב...
או לא בקרוב.
דברים שלהם לא ציפית. או דברים שלהם ייחלת.
דברים שצצו לך לא פעם בראש, אבל איכשהו לא קרו במציאות.
ואתה מתבלבל לרגע:
הייתה כאן שיחת שווים, איך זה שפתאום אתה פונה אלי בתואר הכבוד?
איך אתה, כזה דומיננטי, כזה עצמאי, כזה ציפור דרור, פיתחת תלות כזו איומה במישהי שאתה כמעט ולא מכיר?
אז... כשפתאום תמצא את עצמך למרגלותיי, חסר אונים ומתחנן,
אל תגיד שלא הכנתי אותך למה שעתיד להתרחש.
קיבלת את החיוך ההוא, יקירי.
היית אמור לדעת. :)
