רקוד איתי

יום ממש קשה.

לא דיברתי איתם כל היום, כי לא היה לי רגע לעצמי. 

מספרת להם על מה שעבר עלי, הם מקשיבים, מעודדים, תומכים, מנסים להצחיק.

ואני, חייכנית וצוחקת בדרך כלל, לא מסוגלת לחייך, לא מסוגלת להרים את עצמי, כל מה שבא לי זה לבכות ולהיכנס למיטה, להיעלם.

יום קשה, קשה מאוד, ואיש מלבדם לא יודע מה המחיר ששילמתי על ההצלחות הרבות של היום הזה.

כי הם מכירים אותי היטב. לעומק.

דאגתי שיכירו. והם היו מוכנים ללמוד.

וכמעט סיימתי את השיחה ועשיתי להם "קישטא", אבל אז אנטי צעק "רגעעעע, גבירתיייי!!!"

ושלח את זה.

וזכה בחיוך גדול.  :)

נ.ב. אגב, הדוב לא ידע שאנטי ריסס גם אותו על הקיר. מודה שהיוזמה הזו לגמרי חיממה לי את הלב. :)

נ.נ.ב. דולפינוס, כתב היד שלך לא משהו. :P

נ.נ.נ.ב. בפוסט הקודם כתבתי משהו באותיות קטנטנות כדי שלא יתפסו תחת. 

לא אקטין את האותיות היום. פשוט אגיד תודה לשני רכושיי המקסימים.

}{ + }{