כשלקחתי אותו,
ואחרי שהבין שאני צריכה לדעת עליו גם את הדברים שהוא ממש לא מת לדבר עליהם,
הוא סיפר לי על ה_פחד שלו.
הייתה לו סיבה נהדרת לפחד. לגיטימית כזו. אנושית.
אני מכירה כמה אנשים שעברו את מה שהוא עבר, ובחרו במודע להתרחק מנושא הפחד כמה שיותר.
נכון, הם ויתרו על כמה דברים בדרך, גרמו לחיים שלהם להיות יותר מסובכים, אבל בחרו לא להתמודד.
אבל אני לקחת חיית מחמד עם נפש של אלוף.
למדתי עליו דברים. למדתי אותו.
אחרי שנזרק מההרמון (דובי, מתי זה היה?), והוחזר אליו (כי יש לי לב רחום), הצבתי בפניו אולטימטום:
הוא יתמודד עם הפחד עד סוף שנת 2021.
אתן לו את כל התמיכה שהוא זקוק לה. אדחוף, אדרבן, אייעץ, אדריך, אטפל, אשפיל וארים - אבל הוא יעשה את מה שביקשתי ממנו.
ואם לאו - הוא יימצא את עצמו מחוץ לחיים שלי, דוב חופשי לגמרי ונטול שולטת מעצבנת. :)
היה לו קשה. ממש. פיזית, נפשית, אפילו כלכלית.
אבל ידעתי שהוא חייב להתמודד. חייב, לעצמו ולאלה שאוהבים אותו.
וכשחייבים - והייתי מספיק משכנעת (ומשוכנעת) שאני אזרוק אותו קיבינימט אם לא יעשה את מה שאמרתי - עושים. גם כשקשה.
הוא לוחם, הדוב.
הוא באמת אלוף בנשמה. עובדה שלמרות שלא עונה לאף אחד (כמעט) מהקריטריונים שלי, הוא שייך לי כמעט... (דובי, כמה?) שלוש שנים.
תלמיד חכם. אדם טוב. נשמה טהורה.
ואתמול הוא גרם לי אושר וגאווה. וחייכתי בזכותו כל היום כמעט.
עשה את זה בגדול, עשה את זה אפילו טוב יותר מכפי שחשב.
ומכפי שאני חשבתי. :)
והנה - קבל עם ועדה :
יש לך קביעות בהרמון, טמבל! :)
הרווחת את זה ביושר. 🏆🎉🎊🎆
ועכשיו אני יודעת שאתה באמת אוהב אותי ורוצה להיות שייך לי.
וגם אוהב את עצמך, בסופו של דבר.
תודה שנתת לי ההזדמנות לשנות את חייך לטובה.
(זה הקטע שלי, אתה יודע.)
💋🙂
