רקוד איתי

מבט חטוף:

אני רואה מגש

עם לב יפה, בודד, קרוע.

שבור באמצעו.

זה מהפנט -

היופי שבשבר,

הקימורים של סדק,

הפרפורים של סוף.

בתוך השבר - פעימות:

בצבוץ של רוך מפתיע.

וחרחורים של כוח

שלא רוצה למות.

נוגעת, ממששת.

"תחלים", אני מורה לו.

"אסור לך לחדול,

אתה יפה מדי."

ליטוף, ועוד אחד,

הסדק מתרחב,

וגם האישונים שלי -

רואה את הסיבות.

זה מרתק, זה לא נותן לזוז.

ידיי מרפאות,

חיוך מרגיע, והנה -

כבלים מלב אל לב.

"את מלביבה אותי?"

"כן. ועכשיו - תחיה.

רק דע לך שמהיום

תהיה שונה:

שלי."

------------

מהארכיון.