אני בתקופה מטורפת בעבודה. ובקרוב יהיה לי מטורף עוד יותר.
אני, כמובן, מתמודדת, אבל הלחץ לא עושה לי טוב. אני גם לא אדם שמתלונן, אני אוספת את עצמי - ודוהרת קדימה.
ההתפרקות מגיעה בסופי השבוע, בהם אני לא מסוגלת (ולא רוצה) לצאת מהמיטה, אוגרת כוחות ונותנת לגוף ולנפש פסק זמן.
בין לבין, לרוב בזמן הנהיגה, אני מדברת עם אנטי, שגם לא פנוי מי יודע מה.
הוא תמיד משתדל להתפנות כשלי יש זמן לדבר. כל הזמן מתכוונן אלי. חמוד כזה.
היום היו לי 12 דקות לספר לו איך מתקדמים העניינים אצלי, טסתי ממקום למקום, שפכתי עליו את כל מה שעובר עלי, בזמן אמת. הוא הקשיב, אני אפילו לא הספקתי לבדוק איך הוא ומה שלומו. התנצלתי על כך. פשוט לא היה לי רגע בשביל זה.
פרקתי והמשכתי הלאה, לפגישה הבאה.
אחרי שהסתיימה, ראיתי שהוא שלח לי הודעה:
"שולח לך דאגה גדולה, חיוך אמיתי ומחשבה טובה - שיעבור קל עד כמה שניתן. לשמוע אותך בזמן לחץ זה חלק מהיותי חבר ונשלט שלך- אין צורך להתנצל. עושה את זה באהבה גדולה - ואני מאמין שזה גם עוזר לך לסדר מחשבות."
ונשלט אחר, עוד לא שלי, ואני לא יודעת אם יהיה שלי מתישהו, ששאל אותי איך מתקדמים העניינים שלי, ועניתי לו שאני בתקופה משוגעת ולחוצה, כתב לי "זה קטן עלייך, את אישה חזקה". עניתי לו שגם לנשים חזקות לפעמים קשה. הוא השיב ב"אין מצב". ואני נשארתי עם תחושה של פספוס. פספוס - שלו - של הפואנטה: אל תעשה ממני אלילה, תתייחס אלי כאל אדם, אבל תן לי יחס מעודף, אם זה חשוב לך.
ועוד לא אמרתי מילה על פאפיק המתוק והרגיש, שהחזיק לי יד בשבת, כשמצאתי את עצמי לגמרי מפורקת. תודה לך שוב, איש יקר, זה כל כך לא ברור מאליו. }{
ולמה אני בוחרת לכתוב על כל זה? לא, לא כי אני זקוקה לעוד תמיכה. יש לי, התברכתי.
רק כדי - אולי - להדגיש את הנקודה: ההתמסרות בעיניי - זה לא להתייחס אלי כאל יישות נעלה שבמרומים.
ההתמסרות היא - לשים אותי במרכז ולהיות שם בשבילי. לכל דבר שאתה מסוגל לתת ואני רוצה לקחת.
גם כשצריך לקנח לי את האף ולחבק אותי עד שארגע.
פשוט, לא?
