הוא בכלל אהב צבע אחר לפני שנפגשנו. צחקקתי עליו לא מעט על האהבה הזו שלו. הצבע שהוא אהב תמיד נראה לי קצת... מממ... נשי? כן, נשי.
לאט-לאט הוא מתחיל להפנים גם אותי וגם את העדפותיי. גם בצבעים. גם בדרך שהוא מדבר, יושב, כותב. הפעולות שלו אומרות לי הרבה יותר מכל המילים והלבבות שהוא שולח לי במהלך היום. גבר, אנטי הזה. מחליט ומבצע. אין הרהורים, אין זיוני שכל. הוא קם יחד איתי והולך לישון יחד איתי. ואין רגע במהלך היום שבו הוא לא נמצא בסביבה הוירטואלית שלי. הוא יודע בדיוק מתי והיכן הפגישות שלי, מתי אני עסוקה ומתי אני עשויה להזדקק לעידוד, חיבוק ועזרה. הוא יודע לתת לי את התחושה שהוא שם עבורי בכל רגע ביום. זה נעים. הוא - נעים. לי - נעים.
אנחנו יושבים על הספסל באמצע מקום ציבורי, מדברים, אני בוחנת את הלבוש שלו. הוא קצת מסמיק ומספר לי שגם התחתונים שהוא לבש היום לכבודי הם בצבע שאני אוהבת. אני מחייכת. הוא רץ להביא לי קפה. אנחנו מדברים עוד קצת, הוא חייב לזוז, וגם לי (כפי שהסתבר רגע אחרי לכתו) מחכה יום עמוס יותר כפי שתיכננתי.
דקות ספורות לפני שהוא מנתק את עצמו בחוסר רצון בולט מהספסל עליו אנחנו יושבים, הוא מתלונן בפעם העשירית על הדמות שהרסה לנו את התוכניות. אתם צריכים לשמוע את הרוע הזה מקלל... מחזה בלתי נשכח.:) בחיים לא שמעתי קללות יצירתיות כאלה.
ואני... אני טיפה סדיסטית, כידוע. אז אני מוסיפה שמן למדורה הבוערת והמטפטפת הזו. אני מספרת לו ברמזים דקיקים מה היה קורה לולא המחויבות הזו שלו, מה הייתי עושה לו (ברמז, כן?) והיכן, והוא פוער את פיו ונראה לי שעוד מעט ייפול לרגליי ליד הספסל, למרות כל האנשים שעוברים לידינו. המצב הזה מצחיק אותי רצח, במיוחד לאור החלפת הקללות באנחות הכבדות שלו. (הוא כזה מתוק כשהוא חסר אונים מולי).
יותר מאוחר בערב אני מקבלת תמונה של התחתונים שלו. בצבע האולטימטיבי. התחתונים... מה אני אגיד לכם. ראיתי יבשים יותר מאלה שנשלחו אלי כתיעוד נדיר של היום המיוחד שעבר עליו בנוכחותי ובמחשבות על מה היה קורה לו...
לדעתי, כשזה כבר יקרה, הוא לא יזדקק לתחתונים. אני מניחה שזו לא תהיה הפעם הראשונה שהוא יסתובב בלעדיהם, אבל אני די בטוחה שזו תהיה חוויה בלתי נשכחת עבורו.
וגם עבורי, כך נדמה.
כי, לשמחתי, בא לי על הרוע החתיך הזה.
קצת יותר בכל יום. :)
