משהו בו עושה לי נעים בדרך לא מוכרת.
אני כותבת את המשפט הזה וחושבת על הדרכים שמובילות לרומא של העונג שלי.
כמה כאלה כבר יש? מסתבר שמלבד האוטוסטרדות המוכרות והמשובחות, ישנם גם שבילים דקיקים, לא מוכרים לציבור ההולכים, שבילים שאני בדרך כלל מתעלמת מקיומם, גם אם ידעתי שהם שם.
השביל שלו מהוסס ונחבא אל הכלים.
השביל שלו נעלם מדי פעם מאחורי ההרים הגבוהים שפעם טיפסתי עליהם.
השביל שלו מלא בהפתעות קטנות, שמפוזרות בנונשלנטיות מתחת לרגליי הפוסעות.
השביל שלו מתוק, כמו המילים הראשונות של תינוק שזה עתה גילה שהוא יודע להפיק אותן.
השביל שלו גורם לי לחייך, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר אליו את השמחה הקטנה הזו.
השביל הזה שגורם לי להחזיק אצבעות ברגעים אלה ממש, כשהוא עובר מבחן חשוב, ואני מופתעת לגלות את עצמי מקווה שהוא יודע שאני איתו, גם כעת.
וגם אם יסתבר שהשביל הזה לא מוביל לרומא, (כי אני כבר יודעת כמה דברים עשויים להסתבך בדרך), ההליכה הזו נעימה לי.
ואני כבר מזמן לא עסוקה רק ביעד הסופי.
עוצרת, מסתכלת על הנוף שנשקף מנקודה שאליה הגעתי עד כה, ומחייכת.
אליו, אבל בעיקר - לעצמי.
