או, כן. ידעתי זמנים רגועים יותר.
וגם שמחים יותר ידעתי.
ומהנים. ופחות עמוסים.
שבוע שכזה יכול לזרוק כל אחד להתקפי פאניקה קשים ודכאון קליני ספונטני.
וכשזה קורה - יחד - לעוד שני אנשים שקרובים אלייך והפכו לחלק בלתי נפרד מהיום-יום שלך...זה לא פשוט.
איכשהו, השבוע הזה נגמר. איכשהו, רוב הדברים שלא אפשרו נשימה - הסתדרו, בגדול.
איכשהו, ה-input הזה גרם ל-output חדש (ומרגש) במערכת הלא שגרתית הזו שלי עם אנטי ורוסו.
לא צחקנו שבוע שלם. לא היה זמן, כוח ורצון לצחוק. אני לא אגזים אם אומר שגם לו היו מנסים להצחיקני, לא הייתי מסוגלת לשתף פעולה, גם אם רציתי.
היום משהו השתחרר.
אנטי הלך לרסס עוד ציטוטון ונתקע בבוץ של השדה, בו ממוקם הקיר הנבחר.
דובון כתב פוסט שריגש את שנינו.
אני... אני סוף-סוף נחה. לא על זרי דפנה, אבל לפחות יושבת בחוסר מעש מושלם, ולא ממהרת לשום מקום.
לספר לכם עוד?
אצטט, במקום.
אנטי: הוספתי שיר לפוסט.
רוסו: שמתי לב.
אני: שמתי לב 🙂
אנטי: מהנייד! פרס נובל מגיע לי.
אני: או ללקק לי את האצבעות... מה שתבחר. 😛
רוסו: חד-משמעית נובל!
אני: (רוסו, אם הוא יבחר את האצבעות, הנובל - שלך).
אני: (ואני לא יודעת אם האצבעות של נובל היו טעימות...)
אנטי: רוסו, הנובל שלך, חבר. מעדיף את האופציה השניה. חד משמעית.🙂
רוסו: לא-לא, מגיע לך נובל, אנטי!
כאן כבר צחקתי.
שמחה שהם שלי, שניהם, למרות ש - הייקום הוא עדי - לפעמים לא פשוט בכלל איתם.
אבל גם בלעדיהם לא בא לי.
}{ + }{
