קרוב. קרוב מאוד. מרחק נגיעה.
הפעם אתה לא יושב מולי, אתה יושב לרגליי. כפות ידיך מחזיקות לי את הרגל.
אני מעבירה יד על השיער הקצר והמאפיר שלך.
הפחדים שלך מורדמים אחד-אחד, כמו כלבים זקנים וחולים, ואתה עוצם את העיניים.
אני מרימה לך את הסנטר, ואתה פוקח אותן שוב. מעולם לא ראית אותי מקרוב כל כך, אני יודעת. אז תסתכל. תסתכל ותלמד איך אני נראית כשאני משחקת בך.
אני מחייכת ומקרבת את שפתיי לאוזן שלך, לוחשת משהו לא ברור, נושמת, נושפת... ואתה פתאום לא יודע אם לנשום או לאו, אתה קופא.
אני מניחה את היד על עורק הראש שלך, סופרת את הדופק שלך ומסתכלת על השעון.
120 פעימות לדקה. אולי אפילו יותר, לא דייקתי הפעם.
וכעת אין שום מגע בינינו, מלבד האחיזה שלך ברגל שלי. זה קצת דומה להארקה: אני מרגישה את הרטט שאני מעבירה בך, עובר אלי ונבלע ברצפת החדר.
אתה מנסה לנשק לי את הברך, הסטירה נוחתת עליך מיד. ועוד אחת. אני תופסת לך את הסנטר שוב ובוחנת את המבט שלך. מבט מבולבל, מבט מושפל, מבט מלא הכרה, ואני רואה גם את הדמעה שמופיעה לך בעין.
"את מרוצה ממני?", אתה תשאל אותי מאוחר יותר בערב. "איך הייתי לך?"
היית לי נכון, אני אחשוב לעצמי. הייתי רעבה לרגעים האלה של מינימום מגע, של מקסימום תחושות, של רטט, של שקט, של חדירה דרך העיניים בלבד, של תחושה הנפלאה הזו של שליטה שמשביעה את רעבי ופותחת תאבון ללקיחה אחרת, עמוקה יותר.
אני אומרת לך ללכת הרבה יותר מהר ממה שאתה מצפה. אתה לא מתווכח הפעם, וגם לא שואל שאלות.
אתה קם ויוצא לדרכיך, וכעבור דקות מספר, אני מקבלת ממך הודעה:
"תודה, גבירתי".
או, בבקשה, בבקשה טרף.
ותודה לך שהזכרת לי איזה כיף לצוד.
-------
מארכיון של הבלוג הזה.
