רקוד איתי

הרוח הזו,

החזקה, הפתאומית,

מפזרת את הפאזל שעל השולחן.

פאזל שעליו עמלתי ימים ארוכים,

התאמתי צבעים וצורות,

חיפשתי בתוך קופסה גדולה את החלקים החסרים,

עד שנוצרה התמונה הזו.

כפי שרציתי.

כפי שחלמתי.

תמונת האהבה והתשוקה ,שלי

תמונה מושלמת.

אבל הרוח לא מתחשבת

לא בזמן שהושקע,

ולא בכאב שלי.

החלקים האלה - הם חלקים ממני,

והם פורחים לי מתחת לידיים המנסות לשמור,

המנסות להשאיר את התמונה על השולחן.

אני נלחמת ברוח, אני מנסה להרגיע אותה,

לפייס, לנטרל, לעצור.

אבל זו הרוח,

וטבעה היא לקחת.

"רק אל תהפכי להוריקן", אני צועקת לה, אני מתחננת כמעט.

רק אל תהרסי חיים, רק אל תכאיבי למי שאני אוהבת.

רק לכי לך, רוח,

תתרחקי,

ואני... אני ארכיב פאזל אחר,

פאזל מושלם,

מחלקים שנשארו,

אחד שאוכל לשמור עליו מכל רע.

ואם יחסרו לי חלקים להשלמת התמונה,

אחליף אותם בפיסות הלב שלי,

הנקרע לגזרים

ברוח.

-----

הטקסט הזה נכתב בדיוק לפני 6 שנים ויום באתר הזה, בבלוג הזה, בחלון הזה שבו אני כותבת עכשיו.

חשבתי אז שהפאזל נהרס סופית. שהחלקים לעולם לא יימצאו, וגם אם כן - לא יצליחו להרכיב את התמונה המושלמת, כפי שהיא הצטיירה בעיניי.

שטויות.

הזמן אמר את דברו ועשה את שלו.

יש פאזל חדש. אחר. מאוד שונה. מאותם החלקים.

ואני מודה שאני מאוד שמחה שהוא כזה.

הרווחתי אותו ביושר.