היו אלה שלהי ימי הקורונה כשהעולם זומם עצמו לדעת. הייתי שותף למעגלי שיח מרתקים בזום.
היה זה גן עדן עבור איש אשר כמוני. כי לבוא פיזית למפגש חרדי מעורב כמעט שאין מצב, בודאי לא כשדנים בענייני מודרנה ויחסי חרדים, מדינה וחילון.
מרגע שנכנסתי למפגש הראשון הלב שלי זז כל פעם שגיטי פתחה מצלמה. וכשהיא שאלה שאלה או העירה הערה זה תמיד היה חד, ברור, האשה ידענית וחדה. עינייה שחורות ועמוקות, פניה עגלגלות קמעה וכל כולה משדרת עוצמה. התרגשתי.
בכוונה העליתי כל פעם שאלה בנושא שידעתי שהיא טובה בו כדי שהיא תעלה ותגיב, ותמיד התפתח שיח פורה שכן גם עבדכם הנאמן אינו קוטל קנים ויודע את אשר להשיב. אט אט בכוונה ובלי ששמו לב נעשיתי בר פלוגתא שלה, כל פעם שהיא אומרת משהו אני עולה ומגיב בעדינות אבל מביא צד אחר, וכמעט כל פעם שאני מעלה משהו, גיטי עולה ומביעה את דעתה, בתחילה היה זה בעדינות אבל פה ושם גם ממש בטלה את דבריי, זה הרגיז אותי מאוד ובד בבד גירה עד לשד איברי העומד.
בצ'ט הפרטי של הזום הערתי לה פה ושם, התווכחנו ושם גם עלו אימוגי'ם למיניהם, וזאת יש לדעת, לא בקלות יהודי בר אוריין שולח סמיילי קורץ לאשה מכובדת. בפעם הראשונה היא הגיבה בסמיילי מחייך משלה וחוזר חלילה כך עד שנשבר הקרח והסמיילים רצו. איני יודע מה עבר בליבה, אבל אצלי הייתה התרגשות, הרגשתי שהיא עוצמתית ובדמיוני היא גם שולטת. לא טעיתי.
היה שם רגע לקראת סוף התקופה שכתבתי לה 'גיטלה, את מקשקשת'. בכוונה כתבתי. פעמים הגזמתי גם כשקראתי בשמה ועוד עם חיבה והמקשקשת כמובן. לקח לה רגע לכתוב לי: אתה חצוף ושובב כבוד הרב יש לך מזל שאני לא על ידך...
נאלמתי דום, וואוו, הדם שלי זרם בשצף קצף בכל בגוף כמו מכוניות מרוץ על המגרש. לא ידעתי איך להכיל את זה, גם לא ממש איך להגיב.
ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי: אבוא לאן שתגידי, את יפה כשאת עצבנית וצירפתי שם בטלגרם..
חלק א