המפגשים הללו עם אותה אשה במסנג'ר היו 'גיים ג'יינג'ר' מבחינתי.
משהו קרה ללב שלי. סוף סוף מישהו או משהו נוגע לי במקום כל כך עמוק. מקום של געגוע שאני אפילו לא יודע למה.
הקשר איתה היה מאוד אינטסיבי, מאוד. רציתי אותה כל יום כל היום, והיא 'התעללה' בי ושיחקה איתי וזה היה לי טוב אבל לחיים שלי זה לא התאים. הסתובבתי כמו מסומם. הכל התמוטט סביבי, כמעט.
חשבונות לא שולמו, מטלות לא בוצעו, לא היה לי יום ולא לילה, כל היום רק חשבתי עליה. רק על לבצע.
'מחר אתה עולה לפה בשעה 10 בשעה 14 ובשעה 18, כל פעם מאונן עד הקצה ולא גומר' אלו היו שעות קשות, היו ילדים קטנים, יש עבודה יש נסיעות יש מלא דברים. וחיבור וידאו לא היה מהנייד,רק מהמחשב.
אבל עמדתי בזה, תרתי עמדתי. וזה היה כל מה שהיה אכפת לי כל היום. מתי תגיע השעה, אסתגר במשרד אפשיל מכנסיים ותחתונים, את הציצית אסיט לצד, הביצים על השולחן, היא עולה אני רואה את השפתיים שלה אומרות לי, תשפשף בשבילי, ברגע אחד מגיע לשיא, היא מתפעלת מהגודל שלו וכמה הוא יפה 'כמו של שחקן פורונו' ואני מתלהב עוד יותר כמו ילד קטן, וממשיך, הנשימה שלי כבר על הקצה, נוזל ראשוני כבר יוצא ואז ברגע המדויק הזה מגיעה ההוראה האכזרית 'זהו, אל תגע. אם תגע תיענש פעם הבאה!'.
זה היה סיוט אבל סיוט הכי נעים בעולם. אבל לא בעולם הזה, כי לא הייתי בעולם הזה, הייתי כמו מסומם שאין כלום בעולמו.
בשעה 14 שוב חוזר על עצמו, הפעם לא התאפקתי ונגעתי גם כשאמרה להפסיק פשוט לא יכולתי, זה היה קצה בלתי נסבל.
בשלב ראשון היא התלהבה מהשפריץ ומהכמות, ממש אמרה וואוו, וצחקה נורא. ואז התרצנה ואמרה, לשעה 18 תביאי אתך שקית של משהו מהפריזר..
אתם כבר מבינים מה היה ואיך זה הסתיים שם ב18..
ככה זה נמשך כמה שבועות שאני עם איבר מנופח כל היום, ביצים מלאות רצוף. עד שהרגשתי שזהו, אני לא מכיר את עצמי, גם אשתי כבר לא מבינה מי אני וגם הילדים. לא קם לתפילה, ער בלילות, לא מבצע מטלות, בקושי פותח ספר, לא שיעורים קבועים ולא שום דבר. הייתי סערורי ועייף כל היום.
עצרתי הכל.
חתכתי כמו שאומרים.
החיים חזרו למסלולם, הכל השתנה לטובה
אבל בכל רגע פנוי, הלב זעק וצרח, אני מתגעגע לזה. מתגעגע למקום הזה בחיים. מתגעגע להיות שם למטה נשלט, מושפל, צייתן. הטירוף הזה לא נתן לי מנוח..
עברו שנה או שנתיים עד שחזרתי לזה, אבל לא איתה. אותה כבר לא מצאתי. מישהי אחרת. מארץ אחרת.