השיא של הטירוף שגרם לי לסגת, לעצור, לעשות חושבים, לבחון הכל מחדש, לחשב מסלול היה רגע אחד שלא ידעתי מי אני.
אחת שהכרתי, ועדיין בקשר איתי מידי פעם. חסידית חרדית מבני ברק.
מעט צעירה ממני.
בער לה לראות אותי לובש תחתונים של אשתי.
לא הסכמתי, ניתקתי קשר.
אבל זה לא עזר, היא שוב חזרה לזה ואני איכשהו קולט שאני מתגרה ומתבייש בו זמנית.
אשתי היית בחו"ל, היא בדרכים שלה גרמה לי ללבוש תחתון תחרה אדום של אשתי.. זה בקושי עלה עלי, בלט ומחץ ולחץ. וכל פעם שהיא אמרה, תצלם לי, תפעיל מצלמה, אני קולט שעומד לי באופן חריג. משהו שאני לא מכיר.
התבאסתי, הסמקתי הובכתי, אבל לא חויתי גירוי כזה קודם..
כמה ימים כאלה שהיא קבעה לי מה ללבוש ורק בגדים כאלה. היה טירוף.
השיא היה כמצאתי עצמי בפגישה חשובה עם דמות רבנית כשמתחת לחליפה היפה שלי, אני חנות בגרביון תחרה לוחץ ומתחתיו חוטיני שחותך לי את הישבנים מאחור ואת הביצים מקדימה, והז' בכלל עומד כמו שלא הכרתי..
כששבתי מהפגישה ההיא, נבהלתי מעצמי.
נסוגותי לאחור.
עצרתי הכל.
חרדה אחזה בי.
מה אני? מי אני? איך זה יכול להיות?